קזואיסטיקה – הבדלי גרסאות

לדוגמא, מוסר עקרוני יטען כי אין לשקר בשום מקרה. לעומת זאת מוסר קאזואיסטי יבחן כל מקרה לגופו על פי מידת הדימיון שלו למקרה הפארדיגמטי. לשקר תחת שבועה בבית המשפט אינו מוסרי, אך לשקר בכדי להציל חיי אדם הוא דוקא המעשה הראוי. כלומר, ההקשר הנסיבתי של המקרה הנדון, מהווה מרכיב אינטגרלי בשיקולי המוסר הקאזואיסטי.

שורשי התפיסה הקאזואיסטית ב[[תרבות המערב]] מגיעים עוד מהפילוסוף היווני [[אריסטו]], אך שיא התפתחותה ההיסטורית היה באמצע [[המאה ה-16]], בשימוש שעשו ה[[ישועים]] במוסר קאזואיסטי, במסגרת תהליך הוידוי הנוצרי. המדען הנודע, [[בלז פסקל]], ביקר באופן חריף את התופעה<ref>פורסם ב-Lettres provinciales ,קובץ מכתבים ששלח פסקל </ref> וטען כי שיטה זו מאפשרת לעשירים להמשיך לחטוא על ידי תשלום והתחשבות בנסיבות בוידוי, ואילו העניים נשארים ללא כפרה. בעקבות ביקורתו החריפה של פסקל, טיעון קאזואיסטי הפך לשם גנאי ונחשב נחות ולא רציוניאלי. רק בשנת [[1988]], עם פרסום הספר, ''The Abuse of Casuistry: A History of Moral Reasoning'', זכה המוסר הקאזואיסטי לעדנה מחודשת. מחברי הספר, אלברט ג'ונסן וסטפן טולמין, טענו כי אין בעיה עקרונית עם תורת המוסר הקאזואיסטית, אלא פשוט נעשה בה שימוש לרעה. לטענתם, המוסר הקאזואיסטי יכול להוות איזון נכון בין [[אבסולוטיזם מוסרי]] ל[[רלטיביזם]]. הם אף מראים איך תאוריות מוסריות מודרניות כגון [[תועלתנות]] ו[[פרגמטיזם]] משתמשות ב[[רטוריקה]] קאזואיסטית.