החזית הלבנונית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יסמין (שיחה | תרומות)
מ ←‏הרכב: אטיאן סאקר ~> אטיין סאקר
אליזבט (שיחה | תרומות)
עריכה קלה
שורה 1:
'''החזית הלבנונית''' (ב[[ערבית]]: <big>الجبهة اللبنانية</big>, תעתיק מדויק: אלג'בהה אללבנאניה) הידועה גם בשמות '''חזית הכפור''' ו'''הפסגה המארונית''' הייתה קואליציה של מפלגות ימין לבנוניות, מרביתן נוצריות שהוקמה ב-[[1976]] במהלך [[מלחמת האזרחים בלבנון]]. הקמתה נועדה להיות כוח-נגד ל[[התנועה הלאומית הלבנונית|תנועה הלאומית הלבנונית]] שלשאיחדה את מפלגות המחנה הרדיקלי בראשות [[כמאל ג'ונבלאט]]. המיליציה של החזית, "[[הכוחות הלבנוניים]]", הייתה כוח הלחימה המשמעותי מצד המחנה השמרני במהלך המלחמה.
 
==הקמה==
בדצמבר [[1975]] כינסו ראשי העדה והכנסייה ה[[מארונים|מארונית]], כנראה בתגובה להתכנסותה של "הפסגה האיסלאמיתהאסלאמית", את "הפסגה המארונית" אשר נודעה מאוחר יותר גם בשם הלא-רשמי "חזית הכפור", במטרה ליצור עמדה אחידה לכלל מחנה הסטטוס-קוו. הפסגה האשימה את ה[[פלסטינים]] בהרס הסטטוס קוו העדתי אשר שרר בלבנון מאז ניסוח "[[האמנה הלאומית (לבנון)|האמנה הלאומית]]". באחת מפגישותיה, בספטמבר [[1976]], הודיעו משתתפי הפסגה על החלטתם להקים ארגון-גג לתיאום הפעילות המלחמתית של מחנה הסטטוס-קוו, בשם "החזית הלבנונית".
 
==הרכב==
המפלגות העיקריות שהרכיבו את החזית הלבנונית היו ה[[כתאיב]] של [[פייר ג'ומאייל]], [[בריגדת מרדה]] של [[סולימאן פרנג'יה]], [[המפלגה הליברלית הלאומית (לבנון)|המפלגה הליברלית הלאומית]] של [[כמיל שמעון]], ו[[שומרי הארזים]] של [[אטיין סאקר]]. מקימיה של החזית שיתפו פעולה בעבר עוד טרםלפני הקמתה של התנועה. התנועה התפרקה עם בחירתו של [[בשיר ג'ומאייל]] לנשיאות ב-[[1982]], ושיתוף הפעולה שלו עם [[ישראל]], אליו התנגדו חלק מהמפלגות שהרכיבו את החזית.
 
בתחילת המלחמה לא גובשה עדיין המיליציה של החזית באופן רשמי, והיא מנתה כ-18,000 חיילי מיליציה, אולם מספר הלוחמים הקבועים היה קטן יותר. [[הפלנגות]] של מפלגת הכתאיב היוו את מרבית הכוח עם 8,000 לוחמים, המיליציה של מפלגתו של שמעון, [[הנמרים]], תרמו כ-3,500 איש לכוח, וגם המראדה תרמו 3,500. המיליציה תנזים שלחה 1,500 מחבריה לכוח, שומרי הארזים נתנו 1,000 איש ומסדר הנזירים ה[[מארונים]] תרמו 200 לוחמים.
 
==פילוג החזית==
מנהיגי החזית נחלקו בדעתם לגבי המעורבות הסורית בלבנון: בעוד [[סמיר ג'עג'ע]] ובשיר ג'ומאייל התנגדו לה, אחרים כדוגמת סולימאן פרנג'יה ואטיאןו[[אטיאן סאקר]] תמכו בה, משום שחשבו כי מעורבות הסורים תסייע למחנה השמרני במאבקו עם המחנה הרדיקלי.
 
בריגדת מרדה של סולימאן פרנג'יה הפסיקו את שותפותם עם החזית ב-[[1978]], לאחר רצח בנו [[טוני פרנג'יה]] וחברים נוספים במשפחתו על ידי קבוצה מהחזית שהונהגה על ידי [[סמיר ג'עג'ע]]. לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון [[ראשיד כראמה]], כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדות של פרנג'יה החלו ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
 
ב-[[1980]] עזבה גם המיליציה בת ה-500 איש של [[המפלגה הליברלית הלאומית (לבנון)|המפלגה הליברלית הלאומית]], [[הנמרים]], את המפלגה (ואת הכוחות הלבנוניים). זאת לאחר התקפה של הפלנגות על בסיס המיליציה בסאפרה, כחלק מניסיונו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על הכוחות הלבנוניים ("[[ליל הסכינים הארוכות]]"). הנמרים פסקו מלהוות כוח משמעותי, אולם מפלגתו של שמעון שרדה.
 
מפלגתו של אטיאן סאקר פרשה מהחזית לאחר שראשיה הסכימו להתערבות הסורית ב-[[1976]]. אולם המיליציה של שומרי הארזים המשיכה ללחום לצד החזית בקרבות המפתח, כמו הקרב במזרח [[ביירות]] ב-1978 וב[[זחלה]] ב-[[1981]].