ערך עודף של יצרן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 10:
רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון אותו אימצו הוא והוגים כמו [[רודברטוס]] מדיוויד ריקרדו, לפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. רעיון זה הופרך עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת [[1871]], שהראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן, כדי לקבוע מה כדאי ומה כדאי פחות ליצר, אך אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס.
 
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי ובמיוחד אחרי הביקורת של [[בוהם-באוורק]] על התאוריה של מרקס, שהופיע בשנת [[1884]] היחידים שהמשיכו להתייחס במידה כלשהי של רצינות לתע"הלתפישת הערך העודף היו מרקס והוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של שאר העוסקים בכלכלה ביטא בתמציתיות אחד מאבות הכלכלה המודרנית, [[אלפרד מרשל]] כאשר כתב ב"[http://www.econlib.org/library/Marshall/marP.html עקרונות הכלכלה]" שלו משנת [[1890]]:
:"ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עטופי רזים".