אזור בקרה מרחבית – הבדלי גרסאות

כבר מהימים הראשונים של התעופה, כאשר אנשים שאלו את עצמם כיצד ניתן להשתמש בתעופה ולהרוויח כסף, כמובן, עלתה סוגיית הניווט. ב-1918, יצא שירות דואר-האוויר הראשון מוושינגטון הבירה, לניו-יורק, רק תקלה קטנה קרתה: הטייס איבד את הדרך ונאלץ לנחות בשדה, בכיוון הפוך לגמרי.

 

 

לאט לאט, הוקמה רשת "כבישים אוויריים". ה"כבישים" הללו, בעצם היו נורות רבות עוצמה בצבעים אדומים וירוקים, שעמדו על מגדל והסתבבו, כך שהטייסים ראו "הבהוב" שלהם כל מספר שניות. מאוד דומה למגדלור. הכבישים תוכננו כך שיוכלו לחבר את הערים השונות. את הנורות היה ניתן לראות מרחוק, ולנווט בלילה. כך המטוסים צברו יתרון גדול על הרכבות: לא היה צורך לעצור הרבה ולהעביר את הדואר, והמטוסים לא היו צריכים לעקוף הרים, עמקים וכו'.

 

מגדלי האור מוקמו כל 10 מיילים. כל 30 מיילים היה מגדל עם אור בצבע ירוק, שסימן שיש במקום מנחת. שאר מגדלי האור היו בצבע אדום.

 

עם זאת, למרות השינוי העצום שעשו ה"כבישים" הללו, והמהפכה בדואר (זמן העברת דואר אוויר היה שליש מזמן העברת דואר ברכבת, כפי שהיה מקובל) התרחשה תודות לחידושים אלו, היו בעיות רבות עם ה"כבישים" האלו. ראשית, הם נטו להתקלקל, משום שהשתמשו בנורות רגילות ובהרבה מאוד מתח. לפעמים מנגנון הסיבוב נתקע; לפעמים ה"פנס" הפסיק לעבוד בכלל. לשם כך היה צוות מיוחד, שעבר על כל התחנות ותיקן תקלות טכניות בסיסיות. חוץ מזה, לא ניתן היה לראות את מגדלי האור הללו כאשר היו עננים, וכמובן שלא בסופות. הם גם לא עבדו ביום ולא עזרו לטייסים אשר לא מכירים את הסביבה ורוצים לנווט.