וקף – הבדלי גרסאות

התוצאה הסופית של הצטברות רכוש עצום בווקף הייתה שחיתות, הזנחה, וקיפאון כלכלי. החל מסוף שנות הארבעים, וביתר שאת לאחר המהפכות הצבאיות של שנות החמישים והשישים צומצמו נכסיו של הווקף למסגדים, בתי קברות ומוסדות צדקה, כמו כן נותק הקשר בין צאצאי בעל הנכס לניהול הווקף ולהנאה מרווחיו - כל רווחי הנכס הועברו לאוצר המדינה.

 

ראשית המעמד העצמאי של הווקף בירושלים [[ירושלים בתקופה הממלוכית|בתקופה הממלוכית]]. ירושלים נשלטה על ידי מושל צבאי חלש ועל ידי איש דת שכונה "הממונה על ההקדשים" (מכונה גם "המשגיח") הממונה היה אחראי על כל ההקדשים בעיר, ב[[הר הבית]] ומחוצה לו. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. הסמכויות הנרחבות של הממונה הוגדרו עוד בתקופתו של [[עלאא' א-דין]], הממונה הראשון שהתמנה על ידי הסולטן [[בייברס]] ב-[[1260]]. עלאא' א-דין גייס עבדים-לוחמים מ[[סודאן]], שיכן אותם בקסרקטין ליד [[מבני הר הבית#שער המשגיח|שער המשגיח]] והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים באופן בלעדי לממונה) עלתה במידה רבה על זו של חיילי [[חיל מצב|חיל המצב]] של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו). ב[[המאה ה-14|מאות ה-14]] ו[[המאה ה-15|ה-15]] חלו עימותים בין ממונים לבין מושלים תקיפים, כאשר היה נסיון של השלטון המרכזי להעלות את רמת המושלים הצבאיים, אולם בדרך כלל הייתה ידם של אנשי הוקף על העליונה. הסטטוס קוו לפיו שולט המשגיח מטעם הווקף בהקדשי ירושלים ונעזר לשם כך בכח שיטור עצמאי, הכפוף רק לו, נשמר גם ב[[ירושלים בתקופה העות'מאנית|תקופה העות'מאנית]] וזכויותיו בהר הבית נשמרו גם לאורך השלטון הירדני וכן תחת שלטון מדינת ישראל. באופן היסטורי הממונה היה תמיד האיש החזק בירושלים, הן כאיש דת והן כאדמיניסטרטור, במיוחד בתקופות של רפיון שלטוני-אזרחי.