הבדלים בין גרסאות בדף "הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה"

מ
[[רובה]] המוכר בשם [[מוסקט]] החליף את ה[[ארקבוז]] בתור כלי הירי האישי המקובל על חיל הרגלים. המוסקט ירה קליע כבד יותר למרחק רב יותר וכושר החדירה שלו היה גבוה יותר. המוסקטים הרבים שבהם חומש חיל הרגלים ביטלו כמעט לחלוטין את התועלת ב[[שריון גוף]] וכמעט כל זרועות הצבא ויתרו עליו, למעט [[פרש כבד|פרשים כבדים]] המוכרים בשם [[קירסיר|קירסירים]] ומספר יחידות נוספות.
 
בגלל קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי [[חנית|חניתות]] במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התבצע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטר בגלל הדיוק הנמוך של המוסקט.
 
החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף [[מלחמת שלושים השנים]] (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת [[כידון רובה|כידון הרובה]]. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השבדי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השניה האחרונה צעדה קדימה.
11,158

עריכות