קזואיסטיקה – הבדלי גרסאות

'''קאזואיסטיקה''' (Casuistry) או '''מוסר קאזואיסטיקזואיסטי''' היא תורת [[אתיקה]] מעשית המבוססת על השוואות למקרים (cases) [[פרדיגמה|פארדיגמטים]]. השיטה באה כתחליף ולעתים כביקורת, על [[תורת המוסר]] העקרונית המחפשת את הערכים המוסריים הערטילאים הבאים לידי ביטוי בכל מקרה נתון.

לדוגמה, מוסר עקרוני יטען כי אין לשקר בשום מקרה. לעומת זאת, מוסר קאזואיסטיקזואיסטי יבחן כל מקרה לגופו על פי מידת הדמיון שלו למקרה הפארדיגמטי. לשקר תחת שבועה בבית המשפט אינו מוסרי, אך לשקר כדי להציל חיי אדם הוא דווקא המעשה הראוי. כלומר, ההקשר הנסיבתי של המקרה הנדון, מהווה מרכיב אינטגרלי בשיקולי המוסר הקאזואיסטי.

מערכת המשפט עושה שימוש נרחב בקאזואיסטיקהבקזואיסטיקה. רוב מערכות החוקים המודרניות מנוסחת בצורת [[חוק קאזואיסטיקזואיסטי|חוקים קאזואיסטייםקזואיסטיים]] כדוגמת "אם רצחת אז תלך לכלא" ולא בצורת איסור עקרוני כדוגמת "[[לא תרצח]]" [[המקרא|המקראי]]. בבואו לדון במקרה ספציפי, השופט משווה עד כמה הנסיבות הנוכחיות דומות למקרה הפרדיגמטי העומד בבסיס החוק, וקובע את העונש בהתאם.

שורשי התפיסה הקאזואיסטיתהקזואיסטית ב[[תרבות המערב]] מגיעים עוד מהפילוסוף היווני [[אריסטו]], אך שיא התפתחותה ההיסטורית היה באמצע [[המאה ה-16]], בשימוש שעשו ה[[ישועים]] במוסר קאזואיסטיקזואיסטי, במסגרת תהליך הוידוי הנוצרי. המדען הנודע, [[בלז פסקל]], ביקר באופן חריף את התופעה<ref>Lettres provinciales ,קובץ מכתבים ששלח פסקל </ref> וטען כי שיטה זו מאפשרת לעשירים להמשיך לחטוא על ידי תשלום והתחשבות בנסיבות בוידוי, ואילו העניים נשארים ללא כפרה. בעקבות ביקורתו החריפה של פסקל, טיעון קאזואיסטיקזואיסטי הפך לשם גנאי ונחשב נחות ולא רציוניאלי. רק בשנת [[1988]], עם פרסום הספר, ''The Abuse of Casuistry: A History of Moral Reasoning'', זכה המוסר הקאזואיסטיהקזואיסטי לעדנה מחודשת. מחברי הספר, אלברט ג'ונסן וסטפן טולמין, טענו כי אין בעיה עקרונית עם תורת המוסר הקאזואיסטיתהקזואיסטית, אלא פשוט נעשה בה שימוש לרעה. לטענתם, המוסר הקאזואיסטיהקזואיסטי יכול להוות איזון נכון בין [[אבסולוטיזם מוסרי]] ל[[רלטיביזם]]. הם אף מראים איך תאוריות מוסריות מודרניות כגון [[תועלתנות]] ו[[פרגמטיזם]] משתמשות ב[[רטוריקה]] קאזואיסטיתקזואיסטית.