סימפוניה מס' 103 (דרדור התוף) של היידן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 22:
פרקי הסימפוניה הם:
*1.אדג'יו-אלגרו קון-ספיריטו – הפרק פותח, כאמור, בפתיחה איטית עם טרמולו שקט בטימפני. לאחריו נכנסים כלי הבאס של התזמורת במוטיב איטי, המזכיר לחלק מן השומעים את [[מזמור גרגוריאני|מזמור]] ה- Dies Irae הגרגוריאני. קשה לומר שהיידן התכוון למוטיב זה, אך הדימיון גם הוא איננו מקרי, מכיוון שהטמפו ו-4 הצלילים הראשונים אכן זהים. הפרק המהיר הוא המשקל 8\6 בעל תצוגה מונותמטית. המיוחד בפרק זה הוא, שלקראת סופו, חוזרת הפתיחה האיטית של הפרק בחלקה, ולאחריה מגיעה הקודה המסיימת את הפרק.
*2. אנדנטה פיו-טוסטו אלגרטו – הפרק האיטי בדו מינור הוא בצורת וריאציות כפולות. הוא הפרק המינורי היחיד בכל הסט השני של סימפוניות לונדון, והוא כתוב ללא הקלרינטים. אופיו של הנושא המינורי הוא קודר מאוד, ואילו הנושא המז'ורי שובבי, ולעיתים פומפוזי. הווריאציות עצמן הן ססגוניות מאוד, ומופיעים בהן קטעי סולו רבים ב[[כלי נשיפה|כלי הנשיפה]], וגם קטע סולו וירטואוזי וארוך מאוד לכינור שהוא וריאציה בפני עצמה. לנושא המינורי עצמו יש גוון מודאלי, מאחר ומופיעה בו [[מרווח (מוזיקה)|טרצה]] מוגדלת בין צליל הטרצה והקוורטה, שיוצרים [[דיסוננס]] חריף. זהו אינו מהלך מפתיע כל כך, בהתחשב בכך שנטען כי נושא זה הוא בעצם שיר עם קרואטי אותו היידן הכיר.
*3. מינואט – פרק המינואט, שוב במי במול מז'ור, הוא סטנדרטי למדיי; המינואט עצמו קולח ועשיר, ולעומתו טריו עדין יותר, מתוזמר בדלילות עם סולו לקלרינט כנזכר לעיל.
*4. פינאלה: אלגרו קון-ספיריטו - פרק הסיום של הסימפוניה פותח בסולו של שתי קרנות במהלך טיפוסי ("[[קווינטות קרן]]"). לאחריו מתחיל הפרק מתוך גרעין מוטיבי, שיהווה בסיס לפרק בעל מרקם [[פוליפוניה|פוליפוני]] עשיר לכל אורכו, עם דופק ("פולס") מתמשך, למעט עצירה אחת, לפני הרפריזה. לקראת סיום הפרק יופיע שוב מוטיב קריאת הקרן, אך הפעם בכל התזמורת. נטען שגם המוטיב הראשי של פרק זה לקוח משיר עם קרואטי.
{{ערך מורחב|ערך=[[היידן ומוזיקת עם]]}}
== קישורים חיצוניים ==
| |||