סימפוניה מס' 49 (הפסיון) של היידן – הבדלי גרסאות

על-אף מספורה ברשימתו של הובוקן כסימפוניה ה-49, היא קדמה ל10-15 סימפוניות אשר נמצאות לפניה ברשימה מבחינת זמן חיבורהּ‏ (שבמקרה זה הוא ודאי עפ"יעל פי כתב יד מתוארך). היא ככל הנראה אחת הסימפוניות הראשונות בסולם מינורי שכתב היידן.

הייחוס של חלק מן הסימפוניות של היידן לזרם "הסער והפרץ" אינו ברור כל כך, מכיוון שבאופן רשמי, הסער והפרץ כתנועה אומנותית ב[[ספרות]] החל רק באמצע שנות ה-70 של [[המאה ה-18]]. אך על-אף זאת, ניתן להבחין ברצף של יצירות שנכתבו בין השנים 3\1768-1772 אשר חורגות מכל מה שבא לפניהן וממה שיבוא אחריהן. חריגות סגנוניות אלה, פרט לרושם הכללי שמשאירות הסימפוניות, מתבטאות בהבדלי [[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] קיצוניים, פולס חזק ומהיר בפרקים המהירים, הרחבת טווח ה[[הרמוניה]] וה[[רגיסטר]] ועוד. כמו כן, הנטייה לשימוש בסולמות מינוריים נעשית מובהקת יותר, בהתחשב בכך שמרבית יצירותיו של היידן כתובות בסולם מזו'רי; 6 מתוך עשר הסימפוניות המינוריות של היידן נכתבו בפרק זמן זה. אפשר גם למצוא סימפוניות אשר כתובות בסולמות אשר נחשבו אז ל"מרוחקים", לדוגמאלדוגמה סי מז'ור (סימפוניה מס' 46) פה מינור (סימפוניה זו) ופה דיאז מינור (מס' 45, "הפרידה"). השפעה דומה ניכרת גם בקובץ הרביעיות שנכתב באותה תקופה ,הרביעיות אופוס 20, אשר מתוכן 2 בסולם מינורי, וישנה נטייה לסיים אותן בפרקים פוגאליים אשר גם הם מהווים אפיון לסגנון זה. לא נהוג לקבוע "אופנה מוזיקלית" רק על סמך מלחין אחד, ואכן, גם אצל [[מוצארט]] ניתן למצוא יצירות בעלות מאפיינים זהים מאותה תקופה, כמו הסימפוניה מס' 25 בסול מינור ורביעיית המיתרית ברה מינור [[רשימת קכל|קכל]] 173.

הסימפוניה כתובה להרכב [[תזמורת|תזמורתי]] קטן אך סטנדרטי המונה שני [[אבוב|אבובים]], שתי [[קרן|קרנות]], [[בסון]] (המכפיל את תפקיד הבס) ו[[כלי קשת]]. ההרכב אשר עמד אז לרשותו של היידן היה בעל מימדיםממדים קאמריים של ממש, ומנה לא יותר מ-6-8 [[כינור|כנרים]], [[ויולה|ויולן]], [[צ'לו|צ'לן]] ונגן [[קונטרבס]], וכמו כן נגני [[כלי נשיפה]] מועטים, ללא [[חצוצרה|חצוצרנים]] או נגני [[טימפני]].

הרכב הפרקים של הסימפוניה אינו שכיח; היא פותחת בפרק איטי ארוך, שלאחריו מגיע הפרק המהיר. זוהי הסימפוניה האחרונה מתוך שש סימפוניות הכתובות באופן זה. מאפיין זה, כמו גם העובדה שהסימפוניה כולה כתובה בסולם אחד, והמרקם ה[[פוליפוניה|פוליפוני]] שלה, מתוארים על- ידי כמה משומעיה כמעניקים צליל בארוקי.

*2. אלגרו די-מולטו – הפרק השני של הסימפוניה הוא הפרק המהיר הראשון, ובעל אופי נמרץ מאוד. המוטיב דו-רהb-סיb-דו מופיע בראשיתו בקפיצות דרמטיות בכלי הקשת. הפרק עצמו הוא דחוס יחסית לפרק ראשון מסימפוניה של היידן. התצוגה שבו מכילה מגוון של נושאים הבאים אחד אחרי השני כמעט ללא פיסוק מוזיקלי שנמצא בד"כבדרך כלל אצל היידן: נושא ראשון תזזיתי, פוליפוני, עם קפיצות מעלה ומטה בכינורות. הנושא נקטע ובמקומו מופיע קטע רגוע יותר בסולם מז'ורי, ונדמה כאילו הפולס נרגע, אך הוא חוזר מייד אח"כאחר כך עם מוטיבים חדשים, כשלקראת הסוף מגיח לפתע נושא לירי באבוב. הפיתוח הפוליפוני רווי מעברים הרמוניים, חלקם חלקים וחלקם חריפים יותר. הרפריזה חוזרת בשלמותה כשכולה בסולם פה מינור.