פיסול בשדה המורחב – הבדלי גרסאות

קראוס טוענת כי החל מתחילתו של ה[[מודרניזם]] התערער מעמדו של הפיסול כאמצעי לייצוג סימבולי קונקרטי, כלומר כ[[אנדרטה]]. אנדרטאות פיגורטיביות, כלומר אנדרטאות המגולמות בדימוי אנושי, אינן מסוגלות עוד לקיים את מעמדן המוצהר כציון [[היסטוריה|היסטורי]] בחלל ספציפי וכמשקפות היבט תודעתי של קהילה. אחד הדוגמאות לכך היא פסלו של [[אוגוסט רודן]] "[[שערי הגיהנום]]", אשר יועד להצבה כשער כניסה למוזיאון ב[[צרפת]], אולם הוצב לבסוף בכמה מקומות בעולם.

 

 

מצב זה מכונה על ידי קראוס כ"מצב נגאטיבי", בו הפיסול נאלץ להמיר את ההתייחסות לחלל היסטורי בצורות [[אמנות מופשטת|מופשטות]] המהוות "מסמן טהור", וכן בהתייחסות עצמית (Self Referent) [[ארס פואטיקה|ארס פואטית]]. קראוס מאתרת מאפיינים אלו בפיסול המופשט אשר מדגיש את בסיס הפסל או הופך אותו לחלק בלתי נפרד ממנו, כדוגמת פסליו של [[קונסטנטין ברנקושי]]. פסלים כדוגמת אלו "הבסיס מוגדר עתה מהותית כניתן להעברה, דבר המצביע העדר מקום-קבוע לעבודה, וחוסר הבית שלו מוטמע לתוך עצם חומריותו של הפסל".