חוק בוסמן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏קישורים חיצוניים: קישור לפורטל
מאין תקציר עריכה
שורה 14:
 
== שיטת ההעברות החדשה ==
 
פסק דין בוסמן חל על שחקנים שחוזיהם תמו בלבד. אולם במחצית השנייה של [[שנות התשעים]] העמידה [[הנציבות האירופית]] בסימן שאלה את שיטת ההעברות כולה, כלומר גם את התשלומים עבור העברות של שחקנים הקשורים בחוזה. העברות כמו אלו של [[זינדין זידאן]] ו[[לואיש פיגו]], בסכומים של עשרות מיליוני [[אירו]], נחשבו בעיני הנציבות להגבלות לא ראויות על סחר - שכן רק מועדונים מעטים בארצות מעטות יכלו לשלם סכומים אלה. הסכומים עצמם לא נראו כפיצוי על [[הפרת חוזה]], אף שהוצגו כך. עם זאת הכירה הנציבות בכך שספורטאים מקצוענים הם "מקרה מיוחד", ולכן לא דרשו לקבוע חופש מעבר מוחלט, בהתראה של (בדרך כלל) [[חודש]], כפי שנהוג בחוזי העסקה רגילים.
 
שורה 26 ⟵ 25:
 
== השפעת החוק ==
הכדורגל האירופי שאחרי בוסמן שונה ללא הכר מזה שלפני. יותר מכל בולט שיתופם של שחקנים בני לאומים שונים בקבוצות אירופיות רבות. בהקשר זה ראויים לציון שני סימני דרך: ב[[יום הקופסאות]] [[1999]] עלתה [[מועדון הכדורגל צ'לסי|צ'לסי]] למשחק ליגה נגד [[סאותהמפטוןמועדון הכדורגל סאות'המפטון|סאות'המפטון]], עם אחד עשר שחקנים שאף לא אחד מהם היה [[אנגלי]]. כשש וחצי שנים לאחר מכן, במעמד גמר [[ליגת האלופות]], שיחקה [[ארסנל]] חלק מהמשחק עם הרכב של אחד עשר שחקנים בני אחת עשרה אומות שונות. יש הרואים בכגון אלה ביטויים של אובדן זהות ואף פגיעה בכבוד לאומי. אולם אוהדי הכדורגל בהמוניהם לא הפסיקו לבא למשחקים ולקנות חולצות, למרות שמועדוניהם שכרו יותר ויותר שחקנים זרים.
 
מי שללא ספק הרוויחו מהרפורמה הם השחקנים עצמם, כמו גם סוכניהם. שחקנים שסיימו חוזים ביקשו וקיבלו מהמועדונים אליהם עברו משכורות גבוהות, כך שחלק ממה שבעבר היה משולם למועדון, שולם כעת לשחקן. דוגמה מובהקת ומוקדמת לכך הייתה העברתו החופשית ב-[[1999]] של [[סטיב מקמנמן]] מ[[מועדון הכדורגל ליברפול|ליברפול]] ל[[מועדון הכדורגל ריאל מדריד|ריאל מדריד]], העברה שבה חומש שכרו של שחקן הכנף האנגלי.