חוזה דבול – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
LaaknorBot (שיחה | תרומות)
מ בוט מוסיף: pt:Tratado de Devol
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: כנסייה; הייתה ; מגפה; ייתכן; היות ש; אורתודוקס; סכסוך;
שורה 7:
על פי תנאי ההסכם בוהמון הסכים להפוך [[וסאל]] של הקיסר ולהגן על הקיסרות הביזנטית בכל עת שהדבר ידרש. הוא אף הסכים למינויו של פטריארך יווני. בתמורה הוא קיבל את התארים סבסטוס (ב[[יוונית]]: Σεβαστός) ודוכס אנטיוכיה וכן את הזכות להוריש לצאצאיו את [[רוזנות אדסה]]. לאחר חתימת ההסכם שב בוהמון ל[[פוליה]] ושם מת. אחיינו, [[טנקרד, נסיך הגליל]], אשר היה עוצר אנטיוכיה, סירב לקבל את תנאי ההסכם. אנטיוכיה באה תחת שליטת ישירה של הקיסרות הביזנטית באופן זמני בשנת 1137 ורק לאחר 1158 הפכה לווסאל של הקיסרות הביזנטית.
 
חוזה דבול הוא דוגמה אופיינית לנטייתה של הקיסרות הביזנטית ליישב סיכסוכיםסכסוכים באמצעים [[דיפלומטיה|דיפלומטיים]] ולא באמצעי מלחמה. הסכם נבע מחוסר האמון ששרר בין הקיסרות הביזנטית לבין שכניה במערב אירופה ותרם לחיזוק חוסר אמון זה.
 
==רקע==
[[קובץ:SiegeofAntioch.jpeg|250px|ממוזער|שמאל|המצור על אנטיוכיה]]
בשנת 1097 התכנסו צבאות הצלבנים בקונסטנטינופול לאחר מסעם המשותף מזרחה באירופה. אלכסיוס הראשון אשר ביקש רק את עזרתם של חלק מן האבירים מן המערב כדי לסייע כשכירי חרב במלחמה ב[[סלג'וקים]], עצר את הצבאות הצלבנים בעיר ולא התיר להם להמשיך בדרכם ל[[ירושלים]] עד אשר נשבעו כי ישיבו לאימפריה כל שטח שיכבשו בדרכם ואשר היה שייך בעבר לאימפריה הביזנטית‏‏‏<ref>‏‏Spinka M., [http://www.jstor.org/sici?sici=0009-6407(193906)8%3A2%3C113%3ALCOTEC%3E2.0.CO%3B2-8&cookieSet=1 Latin Church of the Early Crusades], '''Church History''' 1939;8:113–131,113‏</ref>. מנהיגי הכוחות נעתרו בסופו של דבר לדרישה, אולם נשבעו כבודדים ולא כקבוצה. חלקם, כמו למשל [[רמון הרביעי, רוזן טולוז]], היו כנים בשבועתם, אחרים כמו בוהמון, מעולם לא חשבו לעמוד בהבטחתם. בתמורה לשבועתם סיפק אלכסיוס לצלבנים ליווי צבאי ומדריכים‏‏<ref>‏Anna Comnena,
[http://www.fordham.edu/halsall/basis/AnnaComnena-Alexiad10.html '''The Alexiad''': Book X], 261.‏</ref>. הצלבנים היו ממורמרים מן השיטות הביזנטיות ביחסים בינלאומיים. כך למשל, העובדה שהאימפריה הביזנטית ניהלה משא ומתן לכניעתה של [[איזניק|ניקאה]], בעוד הצלבנים מטילים מצור על העיר מתוך תקווה להפילה ולממן בשלל את המשך מסעם. הצלבנים אשר חשו נבגדים משיטותיו של אלכסיוס, אשר הצליח להשיב לעצמו חלק ניכר מאסיה הקטנה ובה ערים חשובות ואיים, המשיכו בדרכם ללא סיוע ביזנטי. בשנת 1098, לאחר שאנטיוכיה נפלה לידיהם בעקבות מצור ממושך שבעקבותיו מצאו עצמם הצלבנים במצור בתוך העיר, אלכסיוס עשה דרכו לפגוש בהם, אולם לאחר ששמע מ[[סטפן השני, רוזן בלואה]] כי המצב חסר תקווה, שב על עקבותיו לקונסטנטינופול. הצלבנים, אשר עמדו באופן מפתיע במצור, האמינו כי אלכסיוס נטש אותם וראו בביזנטים גורם שלא ניתן לתת בו עוד אמון‏‏<ref>‏Runciman, S.,(1980). '''The First Crusade'''. Cambridge University. ISBN 0-521-23255-4. pp. 182-183‏</ref>. לכן, ראו את שבועתם לאלכסיוס כמבוטלת‏‏<ref>‏Anna Komnene, The Alexiad, XI, 291.‏</ref>. עד לשנת 1100 קמו מספר [[המדינות הצלבניות|מדינות צלבניות]], בהן נסיכות אנטיוכיה אשר נוסדה על ידי בוהמון בשנת 1098. בוהמון תבע את אנטיוכיה לעצמו, אף שנטען כי יש להשיב את אנטיוכיה לביזנטים, למרות התנהגות אלכסיוס‏‏<ref>‏Spinka, Latin Church of the Early Crusades, 113‏</ref>. מנגד עמד אלכסיוס על תביעתו לחזקה באנטיוכיה. לאנטיוכיה היה באותה עת [[נמל]] חשוב, והיא שימשה מרכז מסחר במזרח התיכון ומאחז של ה[[נצרות אורתודוקסית|נצרות האורתודוכסיתהאורתודוקסית]], שבה ישב פטריארך יווני. היות ואנטיוכיהשאנטיוכיה נכבשה מידי הקיסרות הביזנטית רק עשרות שנים ספורות קודם לכן, לא הכיר אלכסיוס במעמדה של נסיכות אנטיוכיה והאמין כי על בוהמון לעמוד בשבועתו משנת 1097 ולהשיבה לקיסרות הביזנטית. לכן, יצא אלכסיוס בניסיון לגרש את בוהמון מאנטיוכיה.
 
בוהמון ליבה את איבתו של אלכסיוס של הכנסיההכנסייה האורתודוכסיתהאורתודוקסית כאשר בשנת 1100 הוא מינה את ברנרד מוולנס לפטריארך הלטיני של אנטיוכיה וגירש מן הנסיכות את הפטריארך היווני, אשר נמלט לקונסטנטינופול. זמן קצר אחר כך נלכד בוהמון בידי [[הדנישמנדים]] מ[[סוריה]] ונכלא למשך שלוש שנים, תקופה שבה האנטיוכים בחרו ב[[טנקרד, נסיך הגליל|טנקרד]] כעוצר הכתר. לאחר שחרורו של בוהמון הוא הביס את הסלג'וקים בשנת 1104, בקרב הרן. ניצחון זה הביא לחידוש הלחצים בהם היתההייתה נתונה נסיכות אנטיוכיה הן מצד הסלג'וקים והן מצד האימפריה הביזנטית. בוהמון הותיר את טנקרד לשלוט באנטיוכיה ושב מערבה, כשהוא תר באיטליה ובצרפת לתגבור כוחותיו. הוא זכה לתמיכתם של [[האפיפיור פשל השני]] ו[[פיליפ הראשון, מלך צרפת]], אשר היה לחתנו.
 
קרובי משפחתו ה[[נורמנים]] של בוהמון ב[[סיציליה]] היו בסכסוך עם האימפריה הביזנטית במשך יותר משלושים שנה, ואביו [[רובר גיסקאר]] היה אחד מאויביה הבולטים של האימפריה. בעוד בוהמון שוהה במערב אירופה, שלח אלכסיוס צבא כדי לתפוס את אנטיוכיה ואת העיר [[קיליקיה]]. בשנת 1107, לאחר שאירגן צבא חדש לצאת למסע צלב כנגד המוסלמים בסוריה, בוהמון בחר לצאת למלחמה גלויה כנגד אלכסיוס, הוא חצה את [[הים האדריאטי]] והטיל מצור על העיר המערבית ביותר באימפריה הביזנטית, היא [[דורס]]. כמו אביו לפניו, בוהמון לא הצליח להתקדם לתוך ליבה של האימפריה הביזנטית. אלכסיוס בחר שלא להתעמת בקרב מול בוהמון והמצור על דורס כשל, בחלקו עקב מגיפהמגפה שפשטה בכוחות. עד מהירה מצא עצמו בוהמון מבודד מול חומות דורס, כאשר דרך המילוט בים נחסמה על כוחות [[רפובליקת ונציה]] והאפיפיור הודיע על הפסקת תמיכתו בו.
 
==ההסכם==
שורה 25:
* בוהמון הסכים לסייע בהגנה על הקיסרות הביזנטית, כל אימת שיתבקש לעשות זאת, והסכים לתשלום שנתי של 200 [[כיכר (משקל)|כיכר]] בתמורה לשירותיו;
* הקיסרות העניקה לבוהמון את התארים סבסטוס ודוכס אנטיוכיה;
* הוענקה לו השליטה הפאודלית באנטיוכיה וב[[חאלב]] (אף שחאלב לא היתההייתה בשליטתו, או בשליטת הקיסרות. אולם ההבנה היתההייתה כי ינסה לכבוש את העיר);
* בוהמון הסכים להשיב את [[לטקיה]] ושטחים [[קיליקיה|קיליקיים]] אחרים לשליטת אלכסיוס;
* בוהמון הסכים למינוי פטריארך יווני באנטיוכיה.
שורה 31:
תנאי ההסכם סוכמו בהתאם למונחים המערביים המוכרים לבוהמון, כך שהוא ראה עצמו כווסאל פאודלי של אלכסיוס, על כל החובות שמעמדו מטיל עליו בהתאם למקובל באירופה המערבית: הוא התחייב להעמיד סיוע צבאי לקיסר במלחמותיו, כנגד כל אויבי הקיסר, בין באירופה או באסיה.
 
אנה קומננה מתארת את מהלך המשא ומתן בתאורים חוזרים ונשנים, בהם בוהמון מצביע על שגיאותיו ומהלל את נדיבותו של אלכסיוס והאימפריה. משא ומתן שהיה כרוך ככל הנראה בהשפלתו של בוהמון. מנגד, אין ספק שתעודה של אנה קומננה בא להלל את אביה הקיסר ואת תנאי ההסכם ויתכןוייתכן שאינו מדויק לחלוטין.
 
ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעל פה, תועדו בכתב בשני עותקים, האחד ניתן לאלכסיוס והשני לבוהמון. על ההסכם חתמו עדים משני הצדדים. ההסכם נכתב ב[[לטינית]], או [[יוונית]], או בשתי השפות גם יחד. אף לא אחד משני העותקים שרד עד ימינו. לא ידוע כיצד התקבל ההסכם באירופה המערבית והוא כמעט ולא הוזכר בהיסטוריה הכתובה של אותה העת.
 
==לאחר חתימת החוזה==
בוהמון מעולם לא שב לאנטיוכיה לאחר חתימת חוזה דבול (אלא פנה לאיטליה ושם מת בשנת 1111) ותניות ההסכם אשר נוסחו בזהירות כה רבה לא יושמו. אחיינו של בוהמון, טנקרד, סירב לכבד את החוזה. לדידו, אנטיוכיה היתההייתה שייכת לו מכוח זכות הכיבוש. טנקרד לא מצא כל סיבה להעביר את השליטה במקום לידי כוח אחר אשר לא היה מעורב במסע הצלב ואשר מנקודת ראות הצלבנים, אף פעל להכשלתו. הצלבנים חשו שאלכסיוס גרם לבוהמון לחתום על החוזה במעשה מרמה, התנהגות שעלתה בקנה אחד עם תפיסתם את דמותו של אלכסיוס בעת מסע הצלב. על פי החוזה לא היתההייתה לטנקרד חזקה חוקית באנטיוכיה ואלכסיוס ציפה כי בוהמון ידיח את טנקרד, או יכפה עליו בדרך כלשהי לכבד את ההסכם. תחת זאת, הפטריארכים היוונים, אשר מונו לאנטיוכיה בקונסטנטינופול, לא יכלו למלא את משרתם במקום.
 
שאלת מעמדה של אנטיוכיה והערים הקיליקיות שבסמוך לה, המשיכה להטריד את האימפריה הביזנטית במשך שנים ארוכות לאחר חתימת ההסכם. אף שחוזה דבול מעולם לא יושם, הוא סיפק את הבסיס החוקי למשא ומתן שניהלו הביזנטים עם הצלבנים במשך 30 השנים שלאחר חתימתו, וכן לטענות הביזנטיות באשר לאנטיוכיה בעת מלכותם של יוחנן השני קומננוס ומנואל הראשון, קיסרי האימפריה הביזנטית. למטרה זו הגיע יוחנן השני עם צבאו לאנטיוכיה בשנת 1137, והטיל עליה מצור. תושבי אנטיוכיה ניסו לשאת ולתת עם צבא המצור, אולם יוחנן דרש כניעה ללא תנאי. לאחר שביקש וקיבל את רשותו של [[פולק מאנז'ו]], [[ממלכת ירושלים|מלך ירושלים]], נכנע [[ריימונד, נסיך אנטיוכיה]] לביזנטים. הסכם הכניעה, בו נשבע ריימונד אמונים ליוחנן השני, מבוסס באופן מפורש על חוזה דבול ואף מרחיק לכת ממנו. ריימונד הבטיח לקיסר זכות כניסה חופשית לאנטיוכיה, וכן להעבירה לשליטת הביזנטים מיד לאחר שיכבוש את הערים [[חאלב]], [[שייזר]], [[חומס]] ו[[חמאת]] מידי המוסלמים. על פי ההסכם, הערים הנכבשות תועברנה לידי ריימונד.