רמח"ל – הבדלי גרסאות

מכתבו של גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי [[משה חגיז]], רב [[ירושלים|ירושלמי]] שפעל באירופה נגד שרידי ה[[שבתאות]]. חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני [[ונציה]] הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בקבלהבייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.

ב[[כ"א בשבט]] [[ה'תצ"א|תצ"א]] נישא רמח"ל ב[[מנטובה]] עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס ב[[אמסטרדם]] את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצד לאמסטרדם דרך [[ורונה]] ו[[לוזאן]]. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז ואת רבי [[יעקב עמדין]] נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו ב[[פרנקפורט]] בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר מכן נשלחה, בהסכמת רמח"ל, תיבת כתביו שלמפדובה לפרנקפורט (רמח"ל מפדובהכבר לפרנקפורט,עזב ורביאת פרנקפורט) אל רבי יעקב כ"ץ, דןשדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם במחצית השניה של המאה ה-20.