נוף המכרות בקורנוול ובמערב דבון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קטגוריה |
הרחבה |
||
שורה 14:
|מפה=
}}
ב[[מאה ה-18]] וב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] חלו שינויים גדולים בנוף המחוזות [[קורנוול]] (Cornwall) ו[[דבון (אנגליה)|דבון]] (Devon), בקצה הדרום מערבי של [[אנגליה]]. השינויים חלו עקב פעולות [[כרייה]] נרחבת, בעיקר בעורקים עמוקים של [[בדיל]] ו[[נחושת]]. התפתחות המכרות הביאה אחריה בנייה נרחבת: מתקנים מעל פני הקרקע, [[בית יציקה|בתי יציקה]], ערים חדשות, [[נמל|נמלים]], ותעשיות נלוות. עד תחילת [[המאה ה-19]] הופקו באיזור שני שלישים מכמות הנחושת העולמית. בסוף [[המאה ה-18]] הוחל גם בכריית [[ארסן]], ובמכרות במזרח דבון ומערב קורנוול הופקה חצי מהכמות העולמית של [[יסוד כימי]] זה.
בתחילת המאה ה-19 התחוללה במכרות בקורנוול מהפכה טכנולוגית. מנועי קיטור חדשים, פרי המצאתם של [[ריצ'רד טרוויתיק]] וארתור וולף איפשרו כרייה לעומקים שלא ניתן היה להגיע אליהם לפני כן. מנועים אלה יוצאו מקורנוול ודבון למכרות בכל רחבי העולם. "ייצוא" נוסךף היה של כוח אדם: כבר מתחילת המאה ה-19 היגרו מספרים משמעותיים של כורים מן האיזור לרחבי העולם, כדי לעסוק בכרייה במקומות שונים, תוך שימור המסורות האנגליות שלהם. קיהלות רבות שנוסדו על ידי מהגרים מקורנוול ניתן למצא כיום ב[[אוסטרליה]], [[ניו זילנד]], [[דרום אפריקה]], [[מקסיקו]], [[איי הבתולה הבריטיים]], [[ספרד]], וכן בחלקים אחרים של אנגליה, [[ויילס]], [[סקוטלנד]], [[אירלנד]], [[איי התעלה]], ו[[האי מאן]].
תעשיית המכרות המשיכה להתקיים בקורנוול לאחר קריסת מחיר הנחושת בשנות ה-60 של המאה ה-19, והמוקד עבר לכריית בדיל. כריית מתכות בכלל הסתיימה בקורנוול ב[[1998]], עם סגירתו של מכרה הבדיל האחרון באירופה.
| |||