|
'''אסתטיקה''' היא ענף של ה[[פילוסופיה]] העוסקהדן ביופי ובאמנות ועוסק, בין היתר, בשאלות: מהו [[יופי]]? האם ניתן לאפיין את מה שהופך דבר ליפה? מהו תפקידו של היופי ביצירת ה[[אמנות]]?
תחום פילוסופי זה הפך ל[[דיסציפלינה]] מוגדרת באקדמיה רק במאה ה-19, אך ניתן למצוא דיונים על האסתטיקה כבר ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] בכתביו של [[אפלטון]]. המונח "אסתטי" הוא לכאורה פשוט, אך הוא טומן בחובו "פחים" לא מעטים, במיוחד בעידן העכשווי, שבו נפרצו מספר גבולות: לאחר עלייתו של הפרט לכותרות, היופי נתפש כחוויה אישית; בכך אובד כמעט הסיכוי להגדיר את היופי כדבר אוניברסלי. דוגמה נוספת לשינוי בתפישת האסתטי מתרחשת בשדה האמנות, המכילה בזמננו – באופן [[פרדוקס]]לי במקצת – גם את המונח '''מכוער''' כאחד הגורמים לכך שיצירת אמנות תהיה יפה.
=== אסתטיקה של העת העתיקה ===
{{הפניה לערך מורחב|אסתטיקה של העת העתיקה}}
[[תמונה:Doryphoros.jpg|ממוזער|שמאל|150px|"[[נושא הרומח]]" מאת [[פוליקליטוס]]. ביטוי של [[פרופורציה]] אידאלית כמכשיר ל[[הרמוניה]].]]
ה[[פילוסופיה]] ה[[יוון העתיקה|יוונית]] הייתה התרבות הראשונה אשר העמידה תורות אסתטיות קוהרנטיות. התרבות היוונית בכללותה התייחסה אל יצירת האמנות כאל מקור הנאה. מושג זה כלל, לצד הנאה [[הדוניזם|הדוניסטית]], גם הנאה אסתטית טהורה. הפילוסוף [[הרקליטוס]], לדוגמה, ראה את העולם כנמצא במצב של שינוי מתמיד. את מושג ה"[[הרמוניה]]", אותו שאל מ[[פיתגורס]], הוא תפש כביטוי לסתירה פנימית תמידית - "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו". למרות גישות אסתטיות שונות מן ה[[פילוסופיה קדם-סוקרטית|פילוסופיה הקדם-סוקרטית]], היו אלו הוגיה הגדולים של הפילוסופיה היוונית - [[אפלטון]] ו[[אריסטו]], אשר ניסחו תאוריה אסתטית שלמה.
'''[[אפלטון]]''', הפילוסוף בן [[המאה ה-4 לפנה"ס]], תפס את האמנות כ"חיקוי" למציאות. לפיכך גרס כי האמנות היא [[אמת ושקר (פילוסופיה)|שקר]] מזיק. ה[[צייר]], ה[[פסל (מקצוע)|פסל]], ה[[מוזיקאי]], ה[[משורר]] ואיש ה[[תיאטרון]] מציגים ביצירותיהם חיקויים של המציאות. בעיני אפלטון, האובייקטים המוחשיים בעולמנו, כלומר האובייקטים המוגדרים ב[[זמן]] וב[[מרחב|מקום]] ונתפסים על ידי החושים, מהווים חיקויים של המציאות היציבה ביותר: '''[[פלאטוניזם|עולם האידיאות האפלטוני]]'''.
לפי תורת האידאות, האובייקטים היציבים הם ה"אידיאות". הם מגדירים מושגים קבועים ונצחיים בעולם. לעומת זאת, אובייקטים פרטיים הממומשים ב"מציאות" שלנו, נתונים בהשתנות מתמדת, באים וחולפים מן הקיום. אנו מבינים את האובייקטים הפרטיים משום שהם "נוטלים חלק" באידיאות, הם מחקים אותן. העצם ה[[לבן]] מחקה את האידיאה של הלבן, והאובייקט ה[[מרובע]] מחקה את אידיאת המרובע. כך, האמן מחקה חיקויים, והוא רחוק מן המציאות האמיתית מרחק כפול. לעומת בעל המקצוע המחקה את האידיאות בכך שהוא בונה [[שולחן]] או בונה [[מבנה|בניין]], ובכך הוא מבצע פעולת חיקוי מדרגה ראשונה, הרי כי האמן המצייר [[ספינה]] או מתאר תיאור ספרותי של [[קרב]] לא רק שמחקה את החיקויים מדרגה ראשונה, אלא גם חסר כל ידיעה בדבר האופן שבו יש לחקות את האידיאות. ה"[[מימזיס]]", כלומר החיקוי, הוא שם משותף לקבוצת הפעילויות שהיינו מגדירים אותן "אמנויות יפות", ולכן הוא חיקוי מדרגה שנייה.
הצופה המתנהל בעולם האידאות, כבול בחושיו וברגשותיו אל העולם. כדי לגלות את הממשות, מגלה לנו "[[משל המערה של אפלטון]]", עלינו לעבור מראיית התופעות לראיית המהויות. לפיכך האמנות המשמשת כסיפוק עצמי לחושינו מהווה מכשול לכך.
יצירות שקריות הן יצירות אשר משקרות בנוגע לעניינים כבדי-משקל ומשחיתות את הנוער.
[[תמונה:Dionysos mask Louvre Myr347.jpg|ממוזער|ימין|150px|[[מסכה]] [[דיוניסוס|דיוניסאית]] מן [[תיאטרון ביוון העתיקה|תיאטרון היווני]], [[טורקיה]], [[המאה ה-1 לפנה"ס]].]]
לעומת אפלטון, הציג [[אריסטו]], בן [[המאה ה-4 לפנה"ס]], גישה אוהדת יותר כלפי האמנות. אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום העולם החומרי הקיום הממשי היחיד, והדרך להבין את המציאות היא באמצעות התנסות אמפירית. כל דבר בעולם קיים מתוקף ארבעה גורמים- הגורם החומרי (הדבר שממנו הוא עשוי), הגורם הצורני (הצורה בה הוא עשוי), הגורם הסיבתי (מה שהביא אותו לידי קיום) והגורם התכליתי (המטרה לשמה הוא קיים).
בחיבור "[[פואטיקה (אריסטו)|פואטיקה]]", מציג אריסטו את ה[[טרגדיה]] כמאפשרת לצופה גילום של ה"[[קתרזיס]]", כלומר פורקן רגשי והיטהרות מ[[פחד|פחדים]], [[שנאה|שנאות]] ועודפי רגשות אי-רציונליים, ולכן היא מאפשרת לצופה להישאר רציונלי באמצעות התחברות לרגשותיו.
אריסטו קובע כי להיות אמן "טוב ומיומן" פירושו לבצע את "תפקידו הייחודי". לדעת אריסטו, אמנות היא "כושר היצירה מתוך שיקול דעת" או "כושר היצירה מתוך שיקול דעת אמיתי". אריסטו גרס כי "צורות היופי העיקריות הן סדר, סימטריה ומוגדרות, הבאים לידי ביטוי במיוחד במדעי המתמטיקה" (אריסטו, מטאפיזיקה). לפי אריסטו, תפישת היופי שמורה לכשרים התבוניים של השכל, האמורים להבדיל את ה[[אדם]] מן הבהמה. לדעתו, [[בעלי חיים|בעלי-חיים]] "אינם מסוגלים לחוש" הנאות מ"הרמוניה ויופי".
[[פלוטינוס]], מן הפילוסופים ה[[נאופלאטוניזם|נאו-אפלטונים]], אשר חי ב[[המאה ה-3 לפנה"ס|מאה ה-3 לפנה"ס]], הציג את האמנות כמייצגת את היופי המושלם, ככלי להגיע אל המימד האלוהי. גישתו כי "במתן הצורה המושלמת לאבן הגולמית מקרב אותה האמן אל המקור האידאלי"<ref> [[מיכאל אבי-יונה|אבי-יונה, מיכאל]], '''תולדות האמנות הקלאסית''', מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 14.</ref>, שוללת על כן נסיונות של הכפפת היצירה לסדר מסוים, כמו בעזרת פרופורציה וסימטריה, כיוון שערכה של היצירה טמון בסמליותה <ref>הערך "אסתטיקה", '''האנציקלופדיה העברית''', עמ' 90.</ref>.
=== אסתטיקה של ימי הביניים ===
|
