|
==קורות חיים==
פוסקארי היה בן למשפחת אצילים ונציאנית ותיקה. בטרם בחירתו לתפקיד הדוג'ה, כיהן פרנצ'סקו פוסקארי במספר רב של תפקידים רשמיים ובהם, [[שגריר]] של [[רפובליקת ונציה|לה סרניסימה]], נשיא מועצת הארבעים, חבר [[מועצת העשרה]], אינקוויזיטור רשמי של הרפובליקה, ונציב סן מרקו האחראי על מבני השלטון הממוקמים סביב [[כיכר סן מרקו]] (Procuratori di San Marco).
<!--
Foscari, of an ancient noble family, served the [[Republic of Venice]] in numerous official capacities—as ambassador, president of the Forty, member of the [[Council of Ten]], inquisitor, [http://it.wikipedia.org/wiki/Procuratori_di_San_Marco Procuratore di San Marco],<ref>The posts of ''procuratori di San Marco'' appointed by the ''Maggior Consiglio'', were , beneath the Doge, the most prestigious administrative posts of the [[Republic of Venice|Venetian Republic]]; the offices of the pocuratori, the ''[[Procuratie]]'' are the long low buildings that enfold [[Piazza San Marco]].</ref> ''avvogadore di comun''— before he was elected in 1423<ref>"In proclaiming the new doge the customary formula which recognized the people's share in the appointment and asked for their approval - the last vestige of popular government - was finally dropped." (''Encyclopædia Britannica'', 1911.)</ref>, thus defeating the other candidate, [[Pietro Loredan]]. His task as doge was to lead Venice in a long and protracted series of wars against [[Milan]], governed by the [[house of Visconti|Visconti]], who were attempting to dominate all of [[northern Italy]].<ref>See [[Wars in Lombardy]].</ref> Despite the justification of Venetian embroilment in the [[Domini di Terraferma|terraferma]] that was offered in Foscari's funeral oration, delivered by the humanist senator and historian [[Bernardo Giustiniani]],<ref>J.E. Law, "The Venetian Mainland State in the Fifteenth Century," ''Transactions of the Royal Historical Society'', Sixth Series, '''2''' (1992:153-174) p. 157f; "empire" occured in the tomb's inscription, though it was never officially employed (p. 163).</ref> and some encouraging notable victories, the war was extremely costly to Venice, whose real source of wealth and power was at sea, and to her ally [[Florence]]; they were eventually overcome by the forces of Milan under the leadership of [[Francesco Sforza]]. Sforza soon made peace with Florence, however, leaving Venice adrift.
בבחירות שנערכו לבחירתו הביס פוסקארי את המועמד הנוסף לתפקיד - [[פייטרו לורדאן]].
In 1445, Foscari's only surviving son, Jacopo, was tried by the [[Council of Ten]] on charges of bribery and corruption and exiled from the city. Two further trials, in 1450 and 1456, led to Jacopo's imprisonment on Crete and his eventual death there.
בתקופת כהנותו, הנהיג את ונציה אשר נלחמה באותה עת ב[[מילאנו]], במאבק על השליטה בצפונה של [[איטליה]]. מילאנו הגיעה להסכם שלום עם [[פירנצה]], בת בריתה של ונציה, וונציה נותרה לבדה במאבק מול מילאנו.
News of Jacopo's death caused Foscari to withdraw from his government duties, and in October 1457 the Council of Ten forced him to resign. However, his death a week later provoked such public outcry that he was given a state funeral.
[[Image:Francesco Hayez 012.jpg|thumb|250px|''The Parting of the Two Foscari'' by [[Francesco Hayez]],1842 (Galleria d'Arte Moderna, Florence)]]
לפוסקארי היה בן אחד - יאקופו, אשר נשפט בשנת [[1445]] בפני מועצת העשרה באשמות שחיתות ושוחד, וגורש מן העיר. בעקבות משפטים נוספים שנערכו ב-[[1450]] ו-[[1456]], יאקופו נאסר ב[[כרתים]] ומת בכילאו. מותו של יאקופו פגע באביו, אשר הפסיק את כל פעולתו הציבורית וחדל מלבצע את תפקידו. מחדל זה הביא את מועצת העשרה באוקטובר [[1457]] להכריח את פרנצ'סקו פוסקארי להתפטר מתפקידו. פוסקארי נפטר משברון לב שבוע לאחר מכן. לחץ ציבורי על מועצת העשרה הביא לכך שפרנצ'סקו פוסקארי נקבר בהלוויה ממלכתית רשמית כאילו נפטר בעת כהונתו.
Beside his profile portrait by [[Lazzaro Bastiani]], Foscari commissioned a bas-relief bronze plaquette from [[Donatello]], which survives in several examples.<ref>W. Von Bode, "Eine Porträtplakette des Dogen Francesco Foscari von Donatello: Ein Nachtrag," ''Berliner Museen'' '''45'''.2. (1924:42-430.</ref> His figure kneeling in prayer to St Mark figured over the portal to the [[Doge's Palace]] until it was dismantled by order of the revolutionary government, 1797; the head was preserved and is conserved in the Museo dell'Opera di Palazzo Ducale.<ref>Illustrated and discussed by Anne Markham Schulz, "The Sculpture of Giovanni and Bartolomeo Bon and Their Workshop," ''Transactions of the American Philosophical Society'', New Series, '''68'''.3 (1978:1-81) p. 47f and figs. 54, 55.</ref> His monument by the sculptor [[Antonio Bregno]] in collaboration with his architect brother Paolo was erected in Santa Maria dei Frari, Venice.<ref>Giovanni Mariacher, "New Light on Antonio Bregno", ''The Burlington Magazine'' '''92''' No. 566 (May 1950:123-129).</ref> Foscari's life was the subject of a play ''The Two Foscari'' by [[Lord Byron]] (1821) and an episode in [[Samuel Rogers]]' long poem ''Italy''. The Byron play served as the basis for the libretto written by [[Francesco Maria Piave]] for [[Giuseppe Verdi]]'s opera ''[[I due Foscari]]'', which premiered on [[3 November]] [[1844]] in [[Rome]].
-->
[[תמונה:Francesco Hayez 012.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'''פרידת פרנצ'סקו פוסקארי מבנו''' מעשה ידי [[פרנצ'סקו הייז]], [[1842]], הגלרייה לאמנות מודרנית, [[פירנצה]].]]
{{בעבודה}}
==איזכורים תרבותיים==
סיפור חייו של פרנצ'סקו פוסקארי היווה השראה ל[[מחזה]] "שני הפוסקארי" מאת [[לורד ביירון]] משנת [[1821]], ולשירו של [[סמיואל רוג'רס]] "איטליה". לימים, מחזהו של ביירון היווה השראה ל[[לברית]] ה[[אופרה]] של [[ג'וזפה ורדי]] "[[שני הפוסקארי]]" אשר הופעת הבכורה שלה נערכה ב-[[3 בנובמבר]] [[1844]] ב[[רומא]].
{{סדרה|
|
