מגבר מנורות – הבדלי גרסאות

עד המצאת ה[[טרנזיסטור]] בשנת [[1947]] הדרך היחידה להגביר אות היתה באמצעות שפופרות ריק. השפופרת הפשוטה ביותר הומצאה על ידי ג'ון אמברוז פלמינג בזמן שעבד עבור חברת מרקוני ב[[לונדון]] בשנת [[1904]] והוא קרא לה "[[דיודה]]" בגלל שהיו לה שתי [[אלקטרודה|אלקטרודות]]. הדיודה העבירה חשמל בכיוון אחד בלבד והייתה בשימוש [[מקלט רדיו|ברדיו]] וכ[[מיישר זרם]]. דוקטור לי דה פורסט הוסיף אלקטרודה שלישית לרכיב, הנקראת "סריג", וכך המציא את התקן ההגברה הראשון, ה[[טריודה]], וקרא לה בשם "אודיון". הסריג שולט על הזרם בין ה[[קתודה]] ל[[אנודה]] במתח נתון. היחס בין [[זרם חשמלי|הזרם]], [[מתח חשמלי|והמתח]] מיוצג לרוב על ידי סדרה של עקומות אפיון בדיאגרמה (כל אחת למתח סריג שונה).

 

==יתרונות==

שיטת מגברי המנורות אמנם מיושנת יותר, [[אמינות|אמינה]] פחות, רגישה ויקרה (בהתחשב בצורך ב[[שנאי]] טוב על מנת להתאים את זרם היציאה לרמקול), אך עם זאת שיטת המנורות חביבה על חלק מהאודיופילים (אנשים שתחביבם הוא האזנה ועיסוק בציוד סטריאו ברמה גבוהה). מעבר לסיבות הפסיכולוגיות והאסתטיות, למגברי מנורות לרוב צליל שונה משל המגברים הטרנזיסטוריים. המנורות, שהינן רכיב הגברה פחות מדויק מטרנזיסטורים, מכניסות באופן טיפוסי עיוותים ב[[צליל עילי|צלילים העיליים]] הזוגיים, מה שמתפרש בשמיעה האנושית כצליל "חם", "עגול" ונעים יותר מאשר בהגברה טרנזיסטורית, אך מאידך גם עמום יותר. עם זאת, כיום ניתן לעצב את חותמת הצליל של מגברי מנורות גם בדרכים אחרות ואף בניגוד ל"חמימות" הטיפוסית הנ"ל, ולכן המגוון בשוק מגברי המנורות גדול מאוד על אף היותו שוק "נישה" (ייחודי).

מגברי מנורות לוקים בחסר כאשר יש צורך בהגברה רצינית של מספר כלי נגינה יחד בשל הספקם הנמוך ולכן בדרך כלל משתמשים בהגברת מנורות לכל אחד מהכלים ובמגברים מבוססי טרנזיסטור למגבר הראשי.<br />

אורך חיי מגבר המנורות קצר יותר מאשר טרנזיסטור בשל העובדה שהוא עשוי מחומרים שבירים ודליקים ומכיוון שכך הוא חשוף לפגעים שונים, כגון טלטול ,מכות, שבירה, התחממות וכו', וכמו כן לפעמים רגישות לגלי קול סביבם אשר גורם להם לפעול כמו [[מיקרופון]].<br />