|
|
|
==לפסל ולמות==
באחד ממאמריו כתב כי כאשר תגוועלא בתוכויהיה חדוותמסוגל היצירהליצור לא ימצא יותר טעם בחייובהמשך חייו. הואבשלב צימצםזה אתהוא הצורך שלו להתחכך בחיי היומיום ואפילו לאגם טרחנמנע למכורמלמכור את פסליו, להוציא אחדים, כאשר מצא להם בתים ראוים מבחינתו. כשהתחילבשנותיו לחושהאחרונות בריפיוןהתמקד יכולתבעיקר היצירה, חזר וכתבבכתיבת איגרות-חוברות לגדולי עולם באנגלית ובעברית בכוונהמתוך להזעיקכוונה אותםלהעמידם בעודעל מועדעומק לעצורהמשברים אתהחברתיים העולםוהמוסריים המתדרדרשאחת לקראתמתופעות שברוהלוואי החברתישלהם הגדול,הוא מצב בו עוול ואיאי-צדק מרחיקיםקיומי המרחיק שלום, שבלעדיווהתריע צפויהעל שואה נוספתהמאיימת על עצם קיומה של האנושות.
שלב המעבר בין הפיסול שלו לבין הצורך להתבטא בכתיבה היה מבחינתו שלב נוסף של התנתקותהתנתקותו מהמציאות. בלילה אחד בו השליםכשהשלים עם האכזבההעובדה עלשנכשל שלאבנסיונו זכהליצור בהיענותדיאלוג נאותהעם מאותםאותם מנהיגים (בהם האפיפיור ברומא), מהםבכדי קיווהלנסות לזכות בתחילת דיאלוג שיקיף ניסיון לאתרלמצוא פתרונות הולמים למבוכת הקיום - עשהשם אתקץ הצעד האחרון מבחינתולחייו. מדפימצוואתו צוואתו שהשאיר בליל מותו ניתן ללמוד כי לא השלים עם אי-יכולתוכשלונו לשנות את עולמו המסוכסך.
לא סתם פיסל שנים אחדות קודם לאותו לילה אחרון את פסלו "הקרבה עצמית". ביסודו של פסל זה נמצאת תמצית השקפת עולמו שהתגבשה במשך זמן רב. על-פיה היה ונשאר דגלן הצועד לפני המחנה, אלא שהפעם הוא מניף בידו דגל חברתי, בו טמון הסיכוי להמשך התפתחותו כיוצר ואדם. ד"ר נסים מבורך, סופר ומבקר אמנות שזיהה בשפתו הפיסולית את משמעות האדם כפי שהיא קיימת להערכתו גם ביצירותיהם של הפסלים [[דב פייגין]] ו[[קוסו אלול]], הרגיש גם הוא בעוצמת הטלטלה של השליחות שתגר לקח על עצמו, והגיב במלים אלו בעלון-קטלוגי מיוחד שהתפרסם לקראת התערוכה שהתקיימה לזכרו ברמת-גן:
|
