שיטת הפלפול – הבדלי גרסאות

ב[[משנה]] ובספרות ה[[מדרש]]ית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד ה[[פסוק]]ים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת ה[[לוגיקה|לוגית]] המופשטת [[טענה|לטעון]] אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תיאורטייםתאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.{{הערה|ראו לדוגמה את [[רבי מאיר]] ש{{הדגשה|היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים|עירובין יג ב|מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב}}; ובהרחבה ראו: [[פלפול#מאפייני הפלפול המדרשי]].}}

הפלפול המאוחר יותר החל להתפתח לאחר כתיבת ה[[תלמוד]], שהפכה ליסוד משמעותי בחשיבה הפלפולית והמסורתית. אירוע זה של כתיבת התלמוד הציב הנחות-יסוד חדשות בבסיס הפלפול – הנחות שחלקן אף הפכו לעקרונות אידאולוגיים. כך לדוגמה, היו שדגלו בגישה של הרמוניזציה כלל-הלכתית לכל ה[[תורה שבעל פה]], וסברו כי ההלכה אובייקטיבית ואינה תלויה במקום ובזמן או בדעות שונות – גישה שלפיה לא תיתכן סתירה בהלכה, הגם שזו סתירה בין שני מקורות מרוחקים מאוד זה מזה – כרונולוגית או גאוגרפית.{{הערה|ראו: [[אברהם פרימן]], '''דיני ישראל בארץ ישראל''' (122) – "לוח הארץ", [[ה'תש"ו]].}} יתרה מכך, התלמוד עצמו הפך למושא לפלפול, וכך רווחה הגישה כי התלמוד כולו מקשה אחת ללא סתירות, ושיש להתאמץ בכדיכדי ליישבן.

הנחות יסוד אלה לגבי התלמוד כללו את זו שכל התנאים והאמוראים הכירו את מכלול ההלכות שהתחברו בתקופתם, ומכאן שבמקרה של סתירה יש ליצור 'חילוק' – אבחנה דקה ככל שיידרש, בכדיכדי להסביר את ההבדל בין שני המקרים. רעיון זה אומץ על ידי [[בעלי התוספות]] ב[[תוספות|חיבורם על התלמוד]], ובהקדמה לספר "ים של שלמה" כותב ה[[מהרש"ל]] הגדרה מפורסמת לשיטתם של בעלי התוספות, המתארת בדיוק את גישת ההלכדה של התלמוד: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר.|מקור=הקדמת "ים של שלמה" על מסכת בא קמא, בפסקה '''ונחזור לראשונות'''{{הערה|ראו: [[בעלי התוספות#יצירתם וכתיבתם]].}} }} בעלי התוספות החלו לפעול ב{{ה|מאה ה-11}} ו[[המאה ה-12|ה-12]], כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד, ואין לדעת באיזה שלב בדיוק התחילה גישה מפולפלת זו, אך עם זאת ניתן להבחין מתשובות בהלכה מתקופת ה[[גאונים]], כי באותה תקופה רווחה עדיין שיטה פשטנית העוסקת בעיקר ב[[פסיקת הלכה]].<ref>ראו [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2299 פלפול], באנציקלופדיה "דעת".</ref>

בין המתנגדים לשיטה היו גדולי ה[[אחרונים]] כמו ה[[מהר"ל מפראג]], הרב [[שלמה לוריא]] (מהרש"ל), [[ישעיה הלוי הורוביץ]] (מחבר ספר ה[[של"ה]]) [[החת"ם סופר]] ואחרים. למעט רבי יעקב פולק היו תומכים נוספים לשיטה, אם כי באופן מסוייגמסויג יותר, ביניהם ה[[מהרש"א]], [[מהר"ם שיף]], [[יעקב עמדין]] ו[[יעקב יהושע פאלק]].