נוויס – הבדלי גרסאות

'''נוויס''' או '''ניוויס''' (ב[[אנגלית]]: '''Nevis''') היא [[אי]] ב[[הים הקריבי|ים הקריבי]] בקצה הצפוני של [[האנטילים הקטנים]], כ-350 ק"מ דרומית מזרחית ל[[פורטופוארטו ריקו]] וכ-80 ק"מ מערבית ל[[אנטיגואה]]. שטחו של האי 93 קמ"ר והוא, יחד עם האי [[סנט קיטס]], המרוחק ממנו 3.22 ק"מ, מהווה חלק מהפדרציה של [[סנט קיטס ונוויס]]. בירת האי היא העיר [[צ'ארלסטאון (נוויס)|צ'ארלסטאון]].

האי נוויס נצפה לראשונה על ידי [[כריסטופר קולומבוס]] בשנת [[1493]]. באותה עת כבר ישבו באי [[אינדיאנים]] מקומיים משך למעלה מ-2000 שנים. חפירות ארכיאולוגיותארכאולוגיות שנערכו באי גילו ממצאים משנת 500 לפנה"ס. מתיישבים מקומיים אלה היו ככל הנראה בני שבטי ה[[אראוואקס]] וה[[קריב]].

במהלך [[המאה ה-17]] טענה ספרד לשליטה באי, וזאת על אף שלא היתההייתה כל התיישבות ספרדית באי. ספרד ויתרה על טענה זו ב[[הסכם מדריד (1670)|הסכם מדריד]] משנת [[1670]]. הסיבה לטענה הספרדית היתההייתה שספינות ספרדיות נהגו לעצור באי ול[[עבדות|שעבד]] את תושביו. העבדים נשלחו ל[[ונצואלה]] ושם הועסקו ב[[פנינים|שליית פנינים]]. בעקבות דילול אוכלוסיית האי על ידי הספרדים, כאשר הגיעו האנגלים לאי היה האי כמעט בלתי מיושב. בשנת [[1603]] הגיע רב החובל ברתולומאו גילברט לאי, ובמשך שבועיים כרת כ-20 טונות עצים באי.

ב-[[30 באוגוסט]] [[1620]] הכריז [[מלכי אנגליה|מלך]] [[ממלכת אנגליה|אנגליה]] [[ג'יימס הראשון, מלך אנגליה|ג'יימס הראשון]] על האי כחלק מהטריטוריה של ממלכת אנגליה, והעניק צו מלכותי ל[[רוזן קארליסל]] להתיישב באי. ההתיישבות הראשונה האירופאית באי היתההייתה בשנת [[1628]] עת אנתוני הילטון, עבר להתגורר באי מהאי סנט קיטס הסמוך מחשש לניסיון התנקשות בחייו. הילטון עמד בראש קבוצה שמנתה 80 מתיישבים, ובמהרה הגיעו אל העיר 100 מתיישבים נוספים מ[[לונדון]] (אלה, תכננו במקום להתיישב ב[[ברבודה]]). הילטון היה למושל הראשון של האי נוויס.

[[תמונה:Nevis FrenchSlavetrade.jpg|thumbממוזער|right|Illustration of French [[slave trade]] in the 1876 book ''The 18th Century: Its Institutions, Customs, and Costumes: France, 1700-1789''.]] Due to the profitable [[Triangular trade]] and the high quality of Nevisian [[sugar cane]], the island soon became a dominant source of wealth for [[Great Britain]] and the slave-owning British plantocracy. When the [[Leeward Islands]] were separated from [[Barbados]] in 1671, Nevis became the seat of the [[Leeward Islands colony]] and was given the nickname "Queen of the Caribees". It remained colonial capital for the Leeward Islands until the seat was transferred to [[Antigua]] for military reasons in 1698. During this period, Nevis was the richest of the British Leeward Islands.<ref name="Hubbard" /> The island outranked even larger islands like [[Jamaica]] in sugar production in the late 17th century. The wealth of the planters on the island is evident in the tax records preserved at the [[Calendar State Papers]] in the British [[Colonial Office]] Public Records, where the amount of tax collected on the Leeward Islands was recorded. The sums recorded for 1676 as "head tax on slaves", a tax payable in sugar, amounted to 384,600 pounds in Nevis, as opposed to 67,000 each in Antigua and Saint Kitts, 62,500 in [[Montserrat]], and 5,500 total in the other five islands.<ref> ''Calendar State Papers'' (1676). Number 1152, 1676. The British Colonial Office Public Records. Qtd. in Hubbard, p. 85.</ref> The profits on sugar cultivation in Nevis was enhanced by the fact that the [[sugar cane|cane juice]] from Nevis yielded an unusually high amount of sugar. A gallon (3.79 litres) of cane juice from Nevis yielded 24 ounces (0.71 litres) of sugar, whereas a gallon from Saint Kitts yielded 16 ounces (0.47 litres).<ref name="Hubbard" /> Twenty percent of the [[British Empire]]’s total sugar production in 1700 was derived from Nevisian plantations.<ref>Watts, David (1987). ''The West Indies: Patterns of Development, Culture and Environmental Change Since 1492''. Cambridge University Press, 1987, p. 285.</ref> Exports from West Indian colonies like Nevis were worth more than all the exports from all the mainland [[Thirteen colonies]] of North America combined at the time of the [[American Revolution]].<ref name="Hubbard" />

בין השנים [[1776]] - [[1783]] בעקבות פרוץ [[המהפיכההמהפכה האמריקאית]], הביאה להפסקת התחבורה הימית הבריטית בים הקריבי. בעקבות הפסקת יבוא המזון לאי כ-300 - 400 מהעבדים השחורים שחיו באי גוועו ברעב.

בשנת [[1882]] אוחד האי נוויס אם סנט קיטס ו[[אנגווילה]], והאיים קיבלו אוטונומיה פנימית מלאה בשנת [[1967]]. לנוויס היו שני מושבים בממשלת האיים ולאנגווילה מושב אחד. הממשלה הפדרלית התמקדה בפיתוח האי סנט קיטס והזניחה את האיים האחרים, כך למשל כאשר [[הוריקן]] הרס בשנת [[1899]] את בית החולים היחיד באי, העדיפה הממשלה לשקם את העצים שנפלו בכיכרות סנט קינטס ואת הריהוט שניזוק במשרדי הממשלה באי על בניית בית החולים באי נוויס. לאחר חמש שנים החלו מנהיגי האי נוויס בתעמולה להיפרד מסנט קיטס. המושל הבריטי, צ'ארלס קוקס, טען כי האי אינו זקוק לבית חולים כי מספר הפטירות באי בתקופה שלא היה בו בית חולים לא עלה על מספר הפטירות בתקופה בה פעל בית החולים. מכתב תלונה נשלח ל[[משרד החוץ הבריטי]] על ידי תושבי נוויס הביא לכך שממשלת בריטניה הורתה למושל להקים בית חולים. הממשלה בסנט קיטס העדיפה לא להשקיע כספים בשיקום בית החולים אלא להפוך את מבנה הממשלה הישן באי נוויס לבית חולים, שנקרא על שם [[אלכסנדרה, נסיכת דנמרק|אלכסנדרה]], רעייתו של המלך [[אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת|אדוארד השביעי]]. הכספים אשר הוקצו על ידי משרד החוץ הבריטי לבניית בית חולים הועברו לפרוייקטלפרויקט בניית בית חדש למושל סנט קיטס באי נוויס.

אנקווילה פרשה בשנת [[1971]] וסנט קיטס ונוויס נותרו יחדיו, וקיבלו עצמאות ב-[[19 בספטמבר]] [[1983]]. ב-[[10 באוגוסט]] [[1998]] נערך באי נוויס [[משאל עם]] בשאלה האם להיפרד מסנט קיטס ולהפוך למדינה עצמאית. 2,427 מתושבי האי הצביעו בעד עצמאות ו-1,498 הצביעו נגד. מאחר וקולותשקולות הרוב לא עלו על 2/3 מהקולות, לא זכה האי לעצמאות.

מאז הסכם מדריד ועד הפלישה הצרפתית בשנת [[1704]] התבססה כלכלת האי על גידול ה[[סוכר]]. הפלישה הצרפתית הביאה להרס כלכלת האי ותושבי האי גוועו ברעב. בשל העדר אספקה סדירה של מזון מ[[אנגליה]], התבססה כלכלת האי בתקופה זו עלגידולים חקלאיים מקומיים, והאי הפך לאי האני ביותר באיזורבאזור. האי נוויס נותר עני יותר מהאי סנט קיטס עד שנת [[1991]] עד שכלכלת האי הסיגה את כלכלת האי השכן לראשונה מזה 200 שנים. בעוד שגידול הסוכר באי נוויס פסק בשנת [[1966]] המשיכה כלכלת סנט קיטס להתבסס על גידול סוכר עד שנת [[2006]], תוך שהיא נהנת ממכסות יבוא במכסים נמוכים לאיחוד האירופי<ref>[http://www.delbrb.ec.europa.eu/en/eu_and_country/stkitts_overview.htm השקעות האיחוד האירופי בסנט קיטס ונוויס]</ref>.

באי מספר מעיינות מים מתוקים המשמשים את אוכלוסיית האי. כמו כן מצויים באי מעיינות חמים געשיים רבים, אשר לא ניתן לשתות את מימיהם. מימי המעיינות המתוקים אינם מספקים ביום את תושבי האי, ועיקר מי השתיההשתייה מקורם ב-14 בארות מי תהום.