אם קריאה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 79.177.21.156 (שיחה) לעריכה האחרונה של Aviados
Odedee (שיחה | תרומות)
הגהה
שורה 1:
'''אם קריאה''' היא [[אות]] ב[[כתיב]] של ה[[עברית]] ושל מספר [[שפות שמיות]] נוספות, '''אם קריאה''' היא [[אות]] שנעשהשמשתמשים בה שימוש כדי לצייןלציון [[תנועה (פונולוגיה)|תנועה]], ולא [[עיצור]] כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות [[א]]', [[ה]]', [[ו]]', [[י]]' כאימות קריאה.
 
==התפתחות==
ככל הנראה, בעברית הקדומה - עוד לפני ה[[עברית מקראית|העבריתעברית המקראית]] כפי שהיא לפנינו - נהגו לכתוב ב[[כתיב עברי|כתיב העברי]] רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו [[עיצור|עיצורים]] בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון [[תנועה (פונולוגיה)|התנועות]] ([[ניקוד]]). כך למשל המילים '''שבר''', '''שיבּר''', '''שביר''', '''שבְרה''', '''שובר''' ו'''שבוּר''' נכתבו באותה דרך - '''שבר''', כלומר נכתבו העיצורים בלבד.
 
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקוראהקוראים, שהיה נדרששנדרשו למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכןלכן, כבר בדורות קדומים, החלו להשתמש בארבע ה[[אות|אותיות]]האותיות [[א]][[ה]][[ו]]"[[י]] גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של [[כיווץ דיפתונג]]) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה [[הגייה|נהגתה]] בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו' לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו', י' (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א', ה' (בעקבות היחלשות ה[[עיצורים סדקיים|העיצוריםעיצורים הסדקיים]] {{IPA|[ʔ]}} ו-[h]), ומשום כך האותיות ו', י' משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (ו' לחולםל[[חולם]] ולשורוקול[[שורוק]], י' לחיריקל[[חיריק]] ולצירהול[[צירה]] מלא), והאותיות א', ה' משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).
 
ב[[תקופת בית שני]] התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש ב[[כתיב מלא|כתיב המלא]]. בתעודות מימי בית שני, כמו [[המגילות הגנוזות]] או [[איגרות בר כוכבא]], מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו '''לוא''' (=לא), '''כיא''' (=כיא), ו'''בקוראכה''' (=בקראך). ב[[לשון חז"ל]] כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. בתקופת [[המסורה]] כנראה כבר הורגש שאימות הקריאה אינן מספיקות למסירת המידע המלא על אופן הגייתה של המילה, ולכן פותחו סימני ה[[ניקוד]], המשמשים עד היום בצד אימות הקריאה.
 
==שימוש==
בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:
*'''י'''' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).
*'''ו'''' משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
*'''ה'''' משמשת כאם קריאה לכל התנועות, אך בסוף מילה בלבד. ה' בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת ב[[מפיק (לשון)|מפיק]].
*'''א'''' משמשת כאם קריאה לכל התנועות באופן נדיר יחסית.
בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ולמעשה מילהומילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). ב[[עברית מודרנית|עברית המודרנית]] נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה [[האקדמיה ללשון העברית]].
 
אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון [[ארמית]] ו[[ערבית]]. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה.
שורה 22:
[[קטגוריה:עברית]]
[[קטגוריה:כתב]]
{{נ}}
 
[[en:Mater lectionis]]