סטיבן מיטשל – הבדלי גרסאות

'''סטיבן א. מיטשל''' (ב[[אנגלית]]: '''Stephen A. Mitchell''') {{כ}} ([[23 ביולי]] [[1946]] - [[21 בדצמבר]] [[2000]]) היה [[פסיכואנליטיקאי]] ו[[פסיכולוג]] קליני [[ניואמריקאי]] יורק|ניוממוצא יורקי[[יהודי]], ממייסדי [[הגישה ההתייחסותית]]. כתביו התייחסו ל[[תאוריה|תיאוריות]] [[פסיכואנליזה|פסיכואנליטיות]] שונות והבהירו אותן ואת הקשרים בניהןביניהן.

את הספר "יחסי אובייקט בתיאוריה פסיכואנליטית" כתב מיטשל יחד עם [[ג'יי גרינברג]] בשנת [[1983]], ובו הם תארו בצורה השוואתית ושיטתית תיאוריות פסיכואנליטיות שונות.

מיטשל היה דמות מרכזית גם בעולם הפוליטיה[[פוליטיקה|פוליטי]] של הפסיכואנליזה ומילא תפקיד מרכזי בפיתוח מספר ארגונים כמו [[האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה]], וכן ובהקמתבהקמת המסלול ההתייחסותי ב[[אוניברסיטת ניו יורק]]. שניים ממאמריו המוקדמים של מיטשל היו בעלי השפעה מכרעת על הגדרת [[הומוסקסואליות]] כ[[פתולוגיה]] על ידי הממסד המטפל ב[[בריאות הנפש]].

מיטשל נולד בניוב[[ניו יורק]] למשפחת מהגרים[[מהגר]]ים יהודים מ[[פינסק]].

מיטשל למד לתואר ראשון באוניברסיטת ב[[אוניברסיטת ייל]] בתוכנית מצוינות רב-תחומית שהקיפה תחומים רבים של [[מדעי הרוח]], האמנותה[[אמנות]] והחברהוה[[מדעי החברה|חברה]], וסיים בהצטיינות יתרה בשנת [[1968]]. נקודת המבט הרב-תחומית ניכרת היטב בכתביו, בהם הוא נסמך לא רק על כתבים מתחום הפסיכולוגיהה[[פסיכולוגיה]] אלא על אמנות, [[פילוסופיה]] ועוד.

בשנת 1983 יצא לאור הספרספרם של מיטשל וגרינברג בשם "יחסי אובייקט בתיאוריה פסיכואנליטית", שהיווה תשתית רעיונית למהפכהלשינוי משמעותי בחשיבה הפסיכואנליטית. הספר עורר סערה גדולה בעולם הפסיכואנליטי והפך לספר לימוד קלאסי במוסדות האקדמאייםהאקדמיים. מיטשל הרצה על הרעיונות שהעלה בספר זה ברחבי [[אמריקה]], [[אירופה]] וב[[ישראל]].

מיטשל טיפל בקליניקה פרטית בניו יורק, ומטופליווסיפורי מטופליו הפרטיים מוזכרים ברבים מכתביו, כדיכאמצעי להציג אתלהצגת דרך עבודתו ונקודתהטיפולית. מבטמיטשל עלהיה השיטהבין הטיפוליתמקימי כתב העת הרבעוני "דיאלוגים פסיכואנליטיים" והיה עורך כתב העת משנת 1990 עד מותו. השבועון הנפוץ [[ניוזוויק]] זקף לזכותו את ההתעוררות בפסיכואנליזה בעשור זה.

מיטשל כיהן כנשיא הראשון של [[האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה ההתייחסותית]].

מיטשל, יחד עם ג'יי גרינברג, הם מהתיאורטיקנים המוכרים ביותר בגישה ההתייחסותית, וספרם "יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית" נחשב כספר המרכזי הראשון שתיאר גישה זו.

באמצעותמיטשל וגרינבר ערכו מחקר משווה של תיאוריות פסיכואנליטיות שונות והתמקדותוהציבו אותן זו מול זו תוך התמקדות במושג [[יחסי אובייקט]], המתאר למעשה יחסי אנוש מציאותיים או אשלייתיים הציבו את התיאוריות השונות זו מול זו. למעשה, התפישה שעלתה מספר זה שללה את [[דחף (פסיכולוגיה)|תפישתתאוריית הדחף]] ה[[פרויד]]יאנית, תפישה לפיה האדם מונע על ידי כוחות [[ליבידו|ליבידינאליים]] מתוך ה[[איד]]. הספר מתייחס לשינוי בתפישה זו לאורך השנים, דרך התיאוריות של [[מלאני קליין]], תאוריות יחסי אובייקט, אסכולת [[פסיכולוגיית האגו]], אסכולת [[פסיכולוגיית העצמי]] של [[היינץ קוהוט]] וממשיכיו.

מתוך תיאוריות אלו נולדה התפישה החדשה שמיטשל וגרינברג מציגים. על פי תפישה זו, ה[[נפש]] איננה שדה קרב של דחפים [[הדחקה|מודחקים]] המונעים על ידי [[עקרון העונג]], כאשר הקשריםושהקשרים החברתיים הם רק אמצעי לסיפוקו,לסיפוקם - אלא דרמה מורכבת של דימויים פנימיים של העצמי והזולת, כאשר הקשר החברתי הוא המוטיבציהה[[מוטיבציה]] העיקרית של הנפש.

ספר זה היווה את אבן הפינה בגישה ההתייחסותית, שהפכה לאסכולה מרכזית בפסיכואנליזה בת זמננו. גישה זו מדגישה את תפקיד מערכות היחסים בנפש האדם, ומשלבת את הפסיכואנליזהה[[פסיכואנליזה בינאישית|פסיכואנליזה הבינאישית]] העוסקת בחקירת יחסי גומלין בין-אישיים, עם רעיונות של תאוריית יחסי אובייקט אודות החשיבות הפסיכולוגית של [[הפנמה|הפנמת]] מערכות יחסים.

הגישה ההתייחסותית מניחה כי הנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית, וכל אינדיבידואלאדם ממקד ומממש אותה באופן משני. האדםהפרט נולד עם רצון ליצור יחסים עם סובביו, והאישיותוה[[אישיות]] מתפתחת מתוך מערכות היחסים הראשוניות של התינוקה[[תינוק]] עם [[הורות|הוריו]] ודמויות משמעותיות אחרות.

מיטשל מת מ[[דום לב]] במהלך התעמלות ארוביתאירובית, בגיל 54. ספרו האחרון "האם אהבה יכולה להתמיד" פורסם לאחר מותו על ידי אלמנתו, מרגרט בלאק, ודן בתיאוריות של יחסי [[אהבה]] ו[[תשוקה]].

* [[גדי טאוב]], [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=420709 הטעות של פרויד], 27 באפריל 2004, [[הארץ]]

{{מיון רגיל:מיטשל , סטיבן}}