ג'קי סטיוארט – הבדלי גרסאות

בשנת 1964 התחרה סטיוארט כנהג פורמולה 3. במירוץ הבכורה שלו, ב-15 במרץ, על מסלול רטוב מגשם בשטרטון (Snetterton Motor Racing Circuit). סטיוארט שלט במירוץ החל מפתיחתו וכבר אחרי שני סיבובים הוא הוביל בהפרש עצום של 25 שניות. את המירוץ הוא סיים בהפרש של 44 שניות מהמקום השני.<ref>Kettlewell, Mike, "Stewart: The Flying Scot", in Ward, Ian, executive editor. World of Automobiles (London: Orbis Publishing, 1974), Volume 19, p. 2191.</ref> בתוך ימים ספורים הוצעה לו משרת נהג במירוצי פורמולה 1, בקבוצת קופר, אולם הוא סירב והעדיף לצבור ניסיון נוסף במירוצי פורמולה 3. בעונתו הראשונה הוא הפסיד בשני מירוצים בלבד (האחד בגלל תקלה ב[[מצמד]], השני בגלל החלקה על המסלול), והפך לאלוף פורמולה 3.

 

 

בשנת [[1966]] כמעט וניצח בהופעתו הראשונה במירוץ [[אינדיאנפוליס 500]] ונאלץ לפרוש שמונה הקפות לפני הסיום בגלל תקלה במנוע, כשהוא מוביל על פני מתחריו ביותר מהקפה שלמה. בזכות הופעתו זו הוא זכה בתואר "רוקי השנה". באותה שנה, היה מעורב בתאונה על המסלול, בעת שהתחרה בגרנד פרי ה[[בלגיה|בלגי]], וכתוצאה מהתנגשות בין מספר מכוניות בעקבות גשם פתאומי, הוא מצא עצמו הפוך במכוניתו, כשדלק נוזל על גופו. רק בעזרת שניים מחבריו, שהתנגשו בסמוך לו, הצליח להיחלץ ממכוניתו. אירוע זה הניעו להתחיל במאמצים לשפר את בטיחות מירוצי המכוניות, נושא שבו עסק אף לאחר פרישתו מן המסלול. בין השיפורים העיקריים שהוכנסו במכוניות המירוץ מאז אותו אירוע, היה מתג המנתק את הזרם החשמלי במכונית, וכן הגה שניתן לנתקו, ליציאה נוחה יותר של הנהג מן הרכב. סטיוארט, שאף ראה בדאגה את זמני הפינוי הארוכים של נהגים פצועים לבית החולים, דאג מאז להביא את רופאו האישי לכל מירוץ שבו השתתף, בעוד שקבוצת המירוצים בה נהג דאגה לרכב פינוי נפרד לנהגי הקבוצה. סטיוארט זכה באותה שנה לראשונה בגרנד פרי ב[[מונקו]], ולהצלחה פחותה במירוצים אחרים. גם עונת 1967 לא האירה פנים לסטיוארט שלא הצליח לנצח באף מירוץ פורמולה 1, אולם הוא שב והתחרה בפורמולה 2, שם ניצח בשלושה מירוצים.

 

 

בשנת [[1970]] הצטרף סטיוארט לקבוצת [[טירל]]. באותה עונה הוא זכה להצלחה מועטה עקב תקלות חוזרות ברכב שבו נהג, אך הצליח לזכות בשני מירוצים. בשנת 1971 המשיך סטיוארט להתחרות בקבוצת טירל, מדי פעם אף התחרה במירוצי פורמולה 2. בשנת [[1971]] זכה סטיוארט באליפות העולם בפורמולה 1, לאחר שניצח בספרד, מונקו, צרפת, בריטניה, גרמניה, וקנדה. הוא אף התחרה באותה שנה (כמו גם בשנת [[1973]]) במירוצי קנדה - ארצות הברית. בשנת 1972, למרות העדרות חלקית עקב [[כיב קיבה]], ניצח במירוצי הגרנד פרי ב[[ארגנטינה]], צרפת, ארצות הברית וקנדה, וסיים במקום השני באליפות הנהגים, לאחר [[אמרסון פיטיפלדי]]. סטיוארט אף התחרה באותה שנה באליפות אירופה למכוניות טיור ברכב פורד קפרי. בשנת 1972 קיבל תואר אבירות [[OBE]].

 

 

==דובר בטיחות במירוצים==

בתגובה למצב הדברים פתח סטיוארט במסע הסברה בצוותא עם ראש קבוצת BRM, לואיס סטנלי, כדי לשפר את שירותי החירום ולשפר את גדרות הבטיחות סביב המסלולים. הוא סיפר כי המירוצים התקיימו עד אז במסלולים בהם לא היו גדרות בטיחות ליד אזור השרות, והדלק עמד במשפכים באזור עצירת הרכבים, בעוד מכוניות היו עלולות להתרסק לתוך האזור. בשלב ראשון שכר סטיוארט את שירותיו של רופא פרטי שיהיה נוכח בכל מירוציו, והדביק מפתח [[בורג|ברגים]] לעמוד ההגה במכוניתו, לשימוש בשעת חירום. סטיוארט דרש להציב חובת חגירת [[חגורת בטיחות|חגורות בטיחות]] וקסדות שלמות, לכל נהגי המירוץ, דרישות שהיום קשה לתאר מירוץ בלעדיהן. הוא אף דרש מבעלי מסלולי המירוץ לחדש את המסלולים ולהתקין בהם אמצעי בטיחות, לצורך כך אירגן חרם נהגים על המסלול הבלגי שבו אירעה לו התאונה, ועל המסלול הגרמני. זאת עד להתקנת גדרות בטיחות, מסלולי מילוט, צוותי כיבוי אש, ומתקנים רפואיים משופרים.

 

 

היום סטיוארט ידוע יותר בזכות מאמציו לשיפור הבטיחות במסלולי המירוצים, מאשר בזכות הישגיו הבולטים כנהג.