ג'ורג' וסטינגהאוס – הבדלי גרסאות

וסטינגהאוס היה בנו של בעל בית מלאכה אשר נודע בכשרונו בעסקים ובעבודה. כבר בגיל 19 המציא וסטינגהאוס את מנוע הקיטור הרוטציוני. בגיל 21 הוא המציא "מחליף קרון", מתקן שנועד להנחות קרון רכבת שנשמט מן הפסים בחזרה אל נתיבו וכן שכלול למסוט רכבת. בתקופה זו ראה התנגשות רכבות שבה שני נהגי הקטר ראו זה את זה אולם לא יכלו למנוע את ההתנגשות כיוון שבלימת הרכבת נעשה על ידי הפעלת הבלמים בכל קרון לחוד, על ידי מעבר מהיר של האחראי לבלימה מקרון לקרון. בשנת [[1869]], בהיותו בן 22, המציא וסטינגהאוס מערכת בלימה ב[[לחץ אוויר]], המאפשרת הפעלה מרכזית של הבלימה בכל הרכבת. במערכת שפיתח קיים מדחס בקטר הרכבת וכן מכל לחץ אוויר עם שסתום בכל אחד מן הקרונות. הרכבת כולה מחוברת בצינור לחץ אוויר, בעל חיבורים גמישים בין הקרונות, באמצעותם מתמלאים מכלי האוויר המפעילים את הבלמים. המערכת מוגנת מפני תקלה על ידי כך שנפילה בלחץ האוויר גורמת להפעלת הבלמים ולעצירת הרכבת. ההמצאה נרשמה כפטנט ב-[[5 במרץ]] [[1872]]. על יסוד ההמצאה קמה חברת בלמי האוויר של וסטינגהאוס (Westinghouse Air Brake Company, ר"ת WABCO) אשר פיתחה את הפטנט, ייצרה ושיווקה אותו. מערכת זו הפכה לתקופה מסוימת לתקן המקובל ברכבות ואף בימינו מערכות הבלמים ברכבות מבוססות על פיתוחים על המצאה זו. וסטינגהאוס פיתח שיכלולים רבים במערכות האיתות של רכבות ובשנת 1881 הוא יסד את חברת האיחוד לאיתות ולעיתוק (Union Switch and Signal Company) אשר עסקה בייצור מערכות איתות ועיתוק למסילות רכבת.

שימוש בשנאי חשמלי יעיל, אשר פותח על ידי הצרפתי לוסיאן גולר והאנגלי ג'ון דיקסון גיבס, הודגם בשנת 1881 ב[[לונדון]] ולכד את תשומת לבו של וסטינהאוס. שנאי זה היה קל יחסית לייצור ומתאים לרשתות גדולות. בשנת [[1885]] יבא וסטינגהאוס לארצות הברית מספר שנאים וכן [[גנרטור חשמלי]] לזרם חילופין מתוצרת [[סימנס (חברה)|סימנס]] והחל מנסה בניית רשת לאספקת חשמל ב[[פיטסבורג]]. לאחר ששיכלל ושיפר את השנאי, הצליח וסטינגהאוס לבנות רשת חשמל יעילה לזרם חילופין. בשנת [[1886]] וסטינגהאוס יחד עם ויליאם סטנלי התקינו רשת אספקת חשמל בזרם חילופין ובמתח משתנה בגרייט ברינגטון שב[[מסצ'וסטס]]. הגנרטור היה [[אנרגיה הידרואלקטרית|הידרואלקטרי]] והפיק מתח של 500 וולט בזרם חילופין. באמצעות השנאי הועלה המתח ל-3,000 וולט ובסמוך לצרכנים הורד באמצעות שנאי ל-100 וולט כדי להפעיל את נורות החשמל. באותה שנה יסד וסטינגהאוס את "חברת וסטינגהאוס לחשמל וליצור" אשר שמה שונה בשנת [[1889]] ל"[[וסטינגהאוס|חברת החשמל וסטינגהאוס]]".

וסטינגהאוס גייס את טסלה כיועץ לחברתו למשך שנה והחל משנת [[1888]] החל בייצור בקנה מידה גדול של מנועי השראה אלקטרומגנטית. על בסיס פיתוח זה נבנתה מערכת אספקת החשמל המודרנית בארצות הברית: זרם חילופין, תלת-פאזי, ב[[תדר]] 60 [[הרץ]], גבוה דיו כדי למנוע הבהוב בתאורה, אולם נמוך דיו כדי להפחית את אובדן הכוח. נתונים אלה אף הם נקבעו על ידי טסלה.

בשנת [[1887]] הגיע העימות בין השניים לממדים מגוחכים. ועדה מיוחדת במדינת ניו יורק פנתה לאדיסון כדי שייעץ לה באשר לדרך הטובה ביותר [[הוצאה להורג|להוציא להורג]] אסירים שנידונו למוות. תחילה סירב אדיסון לפנייה. אולם משראה כי רשתות החשמל שפורש וסטינגהאוס פושטות בכל עבר, הוא ראה בפנייה אליו הזדמנות להביס את יריבו. אדיסון שכר מהנדס שלא עבד תחתיו, הרולד פ. בראון, כדי שיערוך הדגמה פומבית שבה חיות תחושמלנה למוות על ידי זרם חילופין. לאחר מכן פנה אדיסון לוועדה והודיע כי זרם חילופין הוא כה קטלני עד שאדם שיחושמל ימות באופן מיידי, ולכן זו הדרך הטובה ביותר להוציא להורג. לאור פרסומו, המלצתו אומצה באופן מיידי.

הרולד בראון מכר למדינת ניו יורק את [[כיסא חשמלי|הציוד לביצוע ההוצאה להורג בחשמל]] במחיר של 8,000 דולר. באוגוסט [[1890]], היה הנידון למוות [[ויליאם קמלר]] הראשון אשר נועד להיות מוצא להורג בחשמל. וסטינגהאוס שכר את שירותיו של עורך דין מן השורה הראשונה כדי שיגן על קמלר ויטען כי ביצוע העונש בדרך זו הוא בבחינת עונש אכזרי ובלתי רגיל. ההוצאה להורג התקיימה ואכן הייתה ארוכה מן הרגיל וקשה, דבר שהוביל את וסטינגהאוס להעיר כי היה ניתן לבצעה ביעילות גדולה יותר באמצעות [[גרזן]]. אדיסון נכשל בכל ניסיונותיו להוריד מקרנה של רשת החשמל בזרם חילופין ואף חברת [[ג'נרל אלקטריק]], אשר מיזגה לתוכה את חברת החשמל של אדיסון בשנת [[1892]], החליטה להתחיל ולייצר זרם חילופין.

בשנת [[1893]] זכה וסטינגהאוס להכרה משמעותית כאשר לחברתו הוענק החוזה להקמת רשת חשמל בזרם חילופין ל[[תערוכה עולמית|תערוכה העולמית]] ב[[שיקגו]]. צעד שהביא לתהודה ציבורית חיובית לשיטתו של וסטינגהאוס. וסטינגהאוס אף זכה בחוזה להקמת רשת חשמל למרחק גדול מתחנת הכוח ב[[מפלי הניאגרה]] לעיר [[באפלו]] בניו יורק, מרחק של 40 קילומטר משם.

ככל שהתפשטו רשתות החשמל בזרם חילופין עלתה התעניינותו של וסטינהאוס בייצור חשמל. בתחילה עיקר הייצור היה הידרואלקטרי, בסמוך למקורות מים זורמים ובמקומות שבהם לא היה מקור כוח הידרואלקטרי הופק החשמל במנועי קיטור. וסטינגהאוס חש שמנועי הקיטור אינם יעילים דים ושאף לפתח מנוע סיבובי יעיל יותר. בשנת [[1884]] קנה וסטינגהאוס את הזכויות להמצאתו של הבריטי צ'ארלס אלג'רנון פרסונס ל[[טורבינה|טורבינת]] קיטור, ושיפר טכנולוגיה זו לקנה מידה גדול יותר. בשנת [[1898]] וסטינגהאוס הפעיל יחידה לייצור 300 [[קילו ואט]] חשמל במפעל שלו לייצור בלמי רכבות. בשנת [[1899]] הוא התקין יחידה ליצור 1.5 [[מגה ואט]] חשמל, במהירות של 1,200 סיבובים בדקה, בתחנת הכוח של הארטפורד.