בג"ץ פונק שלזינגר נגד שר הפנים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קט', אין בינוויקי |
|||
שורה 53:
{{ציטוט|תוכן=כאמור בהנחיות הנ"ל, אזרח הבא לפני רשות מינהלית עומד בחזקת דובר אמת, ואל לו לפקיד הרישום לשכוח, שאם יאבה ליטול לידו סמכות שיפוטית ולפסוק בעניין הצריך לדעתו להכרעה, בידו לא ניתנו הכלים לעשות כן. והואיל והפקודה הנ"ל מחייבת את האזרח בהודעת פרטים לשם רישום ואת הפקיד ברישומם ובמתן תעודת-זהות, אין הדברים יכולים להסתיים בתיקו; על-כרחך אתה אומר: הפקיד חייב לרשום מה שאזרח אומר לו.|מקור=שם}}
==משמעות פסק הדין והשפעתו==
משמעות פסק הדין היא,
עוד נקבע בפסק הדין, כי הרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות משמש למטרות סטטיסטיות בלבד, ואינו מהווה [[דיני הראיות|ראיה לכאורה]] לאמיתות האמור בו. קביעה זו שונתה ב-[[1965]] על-ידי הכנסת, עם חקיקת [[חוק מרשם האוכלוסין|חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965]], הקובע בסעיף 3 כי פרטי המרשם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע האמור בהם. עם זאת, החוק קובע כי פרטי הרישום "הלאום", "המצב האישי" ו"שם בן הזוג" אינם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע הרשום בהם, וזאת כדי שהפרטים שבית המשפט חייב את רישומם ב[[מרשם האוכלוסין]] וב[[תעודת הזהות]] לא ישפיעו על זכויותיהם וחובותיהם של בעלי פרטים אלה.
התוצאה היא, שגם היום הרישום ב[[מרשם האוכלוסין]] וב[[תעודת זהות|תעודת הזהות]] אינו קשור לסטטוס המשפטי של בני הזוג כנשואים או כרווקים, ואינו משפיע עליו. לאור זאת, הלכת פונק שלזינגר חלה עד היום על בני זוג מדתות שונות, לאחר שלא שונתה בחוק מרשם האוכלוסין.
== מראי מקום ==
| |||