בג"ץ פונק שלזינגר נגד שר הפנים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 56:
משמעות פסק הדין היא, שבני-זוג שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל בהתאם לחוקי המדינה הזרה שבה נישאו, יירשמו ב[[מרשם האוכלוסין]] וב[[תעודת זהות|תעודות הזהות]] הישראליות שלהם כ"נשואים", וזאת אף אם הם אינם נשואים לפי הדין הישראלי. על פקיד הרישום מוטלת חובה לרשום אותם כ"נשואים" ב[[מרשם האוכלוסין]].
עוד נקבע בפסק הדין, כי הרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות משמש למטרות סטטיסטיות בלבד, ואינו מהווה [[דיני הראיות|ראיה לכאורה]] לאמיתות האמור בו. קביעה זו שונתה ב-[[1965]] על-ידי הכנסת, עם חקיקת [[חוק מרשם האוכלוסין|חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965]], הקובע בסעיף 3 כי פרטי המרשם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע האמור בהם. עם זאת, החוק קובע כי פרטי הרישום "הלאום", "המצב האישי" ו"שם בן הזוג" אינם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע הרשום בהם, וזאת כדי שהפרטים שבית המשפט חייב את רישומם ב[[מרשם האוכלוסין]] וב[[תעודת זהות|תעודת הזהות]] לא ישפיעו על זכויותיהם וחובותיהם של בעלי פרטים אלה.
התוצאה היא, שגם היום הרישום ב[[מרשם האוכלוסין]] וב[[תעודת זהות|תעודת הזהות]] אינו קשור לסטטוס המשפטי של בני הזוג כנשואים או כרווקים, ואינו משפיע עליו. לאור זאת, הלכת פונק שלזינגר חלה עד היום על בני זוג מדתות שונות, לאחר שלא שונתה בחוק מרשם האוכלוסין.
| |||