גלוסקמה – הבדלי גרסאות

מקורות יהודיים רבים מלמדים כי הקבורה המשנית הייתה פופולרית מאוד בשלהי ימי הבית השני, ונקראה בשם "[[יום ליקוט עצמות|ליקוט עצמות]]". ה[[משנה]], למשל מתארת את התהליך הטבעי לקבורת אדם: "נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" ([[מסכת סנהדרין]] פרק ו משנה ו), וכך גם ב[[מסכתות קטנות| מסכתות הקטנות]], [[מסכת שמחות]] פרק יב הלכה ט: "אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו." מסכת זו אף מפרטת כמה עניינים והלכות הנוגעים לליקוט עצמות: "כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו, דברי רבי יוחנן בן נורי, ורבי עקיבא אומר: אחד אלו ואחד אלו אדם מלקט. ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר; כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות." (פרק יב הלכה ז). ה[[תוספתא]] מתארת את השימוש בגלוסקמאות כחלק שגרתי בחיי האדם: "כך היו חבורות שבירושלם נוהגין - אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, אילו לסעודת [[אירוסין]] ואילו לסעודת נשואין, אילו לשבוע הבן ואילו לליקוט עצמות." (תוספתא מסכת מגילה, פרק ג הלכה טו). חז"ל אף נדרשו לשאלה - האם הקבורה המשנית היא מעשה של שמחה לקוברים מחדש, או שמא של אבל? - "אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר: אֶבל הוא לו" (משנה, מסכת [[מועד קטן]] פרק א משנה ה)