הרפובליקה הפרלמנטרית בצ'ילה – הבדלי גרסאות

האוליגרכיה ששלטה בצ'ילה במהלך התקופה הייתה שכבה חברתית שהורכבה מבעלי הקרקעות הגדולים, ה[[בורגנות]] החדשה שעלתה בעקבות התפתחות המכרות וה[[בנקאות]] וה[[אריסטוקרטיה]] הוותיקה. על אף שהמשטר לא הפך להיות פרלמנטרי לכשעצמו, הפך [[הקונגרס הלאומי של צ'ילה|הקונגרס הלאומי]] לדומיננטי בתהליך הפוליטי בעוד שה[[נשיא צ'ילה|נשיאות]] הפכה ל[[סמל|סמלית]], ללא סמכות וכפופה למרבית הפרלמנטים, ומכיוון שכך נעדר מוסד הנשיאות את היכולת לבצע רפורמות שונות להן הייתה צ'ילה זקוקה. כנפי הממשלה קוצצו שוב ושוב בידי הפרלמנט וכך לא נותר לשרים רבים אלא להתפטר ממשרתם, ובכך יצרו תחלופה שלא אפשרה ממשל יעיל. כך, למשל, היו בממשלתו של [[חרמן רייסקו]] (Riesco)‏{{כ}} 17 קבינטים ו- 73 שרים במהלך תקופה בת 5 שנים.

במהלך שני העשורים הראשונים של [[המאה ה-20]] החלו הצ'יליאנים להפגין את חוסר שביעות רצונם מהמצב הקיים. תהליך ה[[עיור]] המואץ אילץ את ה[[איכר]]ים ה[[הגירה|מהגרים]] להסתפק ברמת מחייה נמוכה ביותר ובתנאי היגיינה ירודים. ה[[תמותה]] בצ'ילה בשנת [[1895]] הייתה של 31%‏{{כ}}, 30,000 איש נפטרו ממחלת [[אבעבועות שחורות]] בשנת [[1909]] ו- 18,000 נוספים מ[[טיפוס הבהרות]]. 68% מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים. תנאי העבודה, הן בעיר והן בתעשיית המכרות, היו מחפירים וכ- 1,000 איש נהרגו כל שנה בתאונות עבודה. אולם המנהיגות הפוליטית של המדינה המעיטה בערכן של בעיות אלו. לאור התעלמות זו, החל מראשית המאה ה-20, החלה "השאלה החברתית" להפוך ברורה ודחופה בעקבות [[שביתה|שביתות]] העובדים הראשונות שתבעו תנאים בסיסיים לכוח העבודה. באותו עשור החלו לעבור הרפורמות הראשונות בתחום העבודה, כגון מנוחת יום ראשון שהושגה בשנת [[1907]]. רבות ממחאות אלו הסתיימו באופן טרגי לאחר דיכוי צבאי כנגד העובדים, שהמקרה המפורסם שבהם הוא [[טבח סנטה מריה דה איקיקה]]. יצירתם של [[איגוד מקצועי|איגודים מקצועיים]], הן כאלו של עזרה הדדית והן כאלו מטעם [[מפלגת העבודה הסוציאליסטית (צ'ילה)|מפלגת העבודה הסוציאליסטית]] (Partido Obrero Socialista) בשנת [[1912]] אפשרו את התפתחותה של תנועת עובדים ברמה הלאומית. המחאות התעצמו מיום ליום ורמת האלימות בהן גאתה, והבהירו את חוסר היכולת של האליטה להתמודד עם הבעיות שהתעוררו בחברה התעשייתית החדשה.