הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה – הבדלי גרסאות

'''העת החדשה''' שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בשלטון מרכזי חזק, שהפך לדומיננטי. הצבא שגויס מ[[ואסלים]] בימי הביניים הפך למקצועי. רוב החיילים היו שכירים או חייבי גיוס (במאות ה-17 וה-18 בד"כבדרך כלל לא גייסו את האיכרים במספרים גבוהים). תפקידי הקצונה היו שמורים לאצילים. זה השתנה עם [[המהפכה הצרפתית]] ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.

עם השיפור ב[[התפתחות כלי הירי|נשק החם]], החיילים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע במעורבב עם נושאי החניתות. המוסקטרים ירו בד"כבדרך כלל במטחים בגלל הירי הלא מדויק.

הצבאות היו קטנים יחסית ובד"כובדרך כלל לא עלו על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20-30 לצבא בגודל הזה.

על מנת למצות את מלוא כח האש ה[[חיל הרגלים|חיילים הרגלים]] סודרו בשורות וירו שורה אחר שורה. התותחים שימשו בתור רובי צייד ענקים ומספרם לא עלה על 50-60 בארמיה. (בערך יחס של תותח אחד לכל 500-1000 חיילים, תלוי במדינה). הצבאות גדלו ולעתים הגיעו לגודל של 100,000 איש, אם כי בד"כבדרך כלל לא עלו על 50,000-60,000.

[[המאה ה-19]] נפתחה עם [[מלחמות נפוליאון]] אחד המאפיינים העיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהן ארכו (בד"כבדרך כלל כמה חודשים, מקסימום שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל ב[[קרב לייפציג]] השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא הממוצע הגיע למימדים של 100,000 איש בשדה הקרב ובד"כובדרך כלל היה בעל 400-500 תותחים. בד"כבדרך כלל מספר החיילים הכולל עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-[[1811]]. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.

ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר הפכו מאורגנות יותר ובד"כובדרך כלל החלטיות מאוד.

האסטרטגיה הזאת הזאת הגיעה לשיא ב[[מלחמת העולם הראשונה]] וב[[מלחמת העולם השנייה]] עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בד"כבדרך כלל ניסו להתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.