אחמד אל-ג'זאר – הבדלי גרסאות

'''אחמד אל-ג'זאר''' (ב[[ערבית]] '''أحمد الجزار''') ([[1720]] -– [[1804]]) היה [[מושל]] [[חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית|צפון ארץ ישראל]] בשם [[האימפריה העות'מאנית]] בין השנים [[1775]] - –[[1804]]. הוא ידוע במיוחד בבנייה הנרחבת שערך בעיר מושבו, [[עכו]], ובעמידתה של העיר המבוצרתה[[ביצורים|מבוצרת]] ב[[המצור על עכו (1799)|מצור]] שהטיל עליה [[נפוליאון]] בשנת [[1799]]. בשל אכזריותו ומינהגוומִנהגו להטיל [[מום|מומים]] בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" -– "הקצב".

בין השנים [[1740]] לערך ועד לשנת [[1775]] שלט במחוז עכו הנרחב השליט העצמאי, ה[[שייח']] ה[[בדואים|בדואי]] [[דאהר אל-עומר]]. במשך כשלושים וחמש שנים תימרן דאהר בין נאמנות לאימפריה העות'מאנית, השליטההשָּליטה ב[[המזרח התיכון{{ה|מזרח התיכון]]}} כולו, ובין [[עצמאות]] ותמיכה ביריבותיה של האימפריה העות'מאנית. לאחר שנלחם מספר פעמים כנגד שליחי האימפריה העות'מאנית, התערב דאהר כנגד האימפריה במהלך ה[[מלחמתהמלחמה רוסיההעות'מאנית-טורקיה,רוסית 1774-(1768-‎1774)|מלחמה הרוסית טורקיתהעות'מאנית-רוסית]]. בשנת [[1774]] הסתיימה המלחמה, ודאהר איבד את הגנת בעלי בריתו ה[[רוסיההאיפריה הרוסית|רוסים]]. בשנת [[1775]] נשלח הצבא[[צבא הטורקיהאימפריה העות'מאנית]] להחזיר את מחוז עכו לתחומי האימפריה. בראש הצבא עמד [[קצין]] ממוצא [[בוסניה (אזור)|בוסני]], שליט [[צידון]] מטעם האימפריה הטורקית, ושמו אהמט פאשה או אחמד באשה (לימים אל-ג'זאר).

לאחר שהגיע אל-ג'זאר ל[[הגליל{{ה|גליל]]}}, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל-עומר בידי אנשיו, ואל-ג'זאר היה לשליט הגליל. תוארו היה עדיין ה[[ואלי (תואר שלטוני)|וואלי]] של [[צידון]], אך הוא עשה את [[עכו]] לבירתול[[עיר בירה|בירתו]]. בשנים הראשונות לשלטונו נאבק בבני משפחתו של אל-עומר, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מן הגליל, וב[[שיעים]] של דרום [[הר הלבנון|הלבנון]] וצפון הגליל, המכונים "[[מתואלים]]", אשר אףשאף הם היו מתומכיו של אל-עומר. לאחר שהגלה את בנו של אל-עומר, עלי דאהר, והיכה בשבטי הבדואים ובהתנגדותם של המתואלים, שלט למעשה אל-ג'זאר בארץ כולה.

שלטונו של אל-ג'זאר היה [[אוטונומיה|אוטונומי]] כמעט כשלטונו של דאהר אל-עומר. היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע, או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. מדי פעם סכסוכים בין "[[אפנדי]]ם" מקומיים היו מעלים [[נסיך]] מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. אל-ג'זאר היה אחד משליטים מקומיים אלו, אם כי מעולם לא הכריז על עצמאותו מן השלטון המרכזי, ולא פעל בניגוד לאינטרסיםל[[אינטרס]]ים של [[השער הנשגב]] כפי שפעלשעשה אל-עומר.

הגליל פרח בתקופתו של דאהר אל-עומר פרח הגליל. ערי [[מישור החוף|החוף]] כ[[חיפה]] ו[[עכו]] בוצרו, והפכו את הגליל למרכז [[סחר]] בינלאומי על הנתיב העובר בדרך ל[[מכה]]. כן נבנו ובוצרו הערים [[שפרעם]], [[טבריה]] ו[[דיר חנא]]. השודדיםה[[שודד]]ים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים בימים שלפני דאהר, מוגרו. אל-ג'זאר המשיך את מלאכת קודמו.: הוא חיזק את ה[[חומות עכו|חומה]] שבנה דאהר בעכו, אשר פנתה אל צד הים, וסיים את המלאכה כאשר בנה את חלק החומה הפונה אל היבשה. כן בנה את ה[[מסגד אל-ג'זאר]] ולצידוולצדו את [[חמאם אל באשה]], הקים את [[אמת עכו|אמת המים]] שהובילה מים לעיר עכו, ואת בניין ה[[חאן (מבנה)|חאן]] הידוע כ[[חאן אל-עומדאן]].

את חיי המסחר בארץ ניהל אל-ג'זאר ביד רמה, ובאופן אוטונומי. עד מהרה הבין כי יוכל לשמור על שלטונו ולהגדיל את אוצרו, אם ישמור על המונופולה[[מונופול]] בתחום הייבוא והייצוא. כל התערבות זרה במסחר דוכאה. בשנת [[1780]] סירב לקבל [[קונסול]] [[צרפת|צרפתי]]י בעכו, וב-[[1791]] גירש את ה[[סוחר]]ים ה[[צרפת]]יםהצרפתים שישבו בצידון וב[[חאן אל-פראנג']] בעכו. כך צבר אל-ג'זאר עושר רב ועוצמה, וזכה באהדתם של אדוניו ב[[דמשק]] וב[[איסטנבול]]. עם זאת, מדיניות זו רוששה את הארץ, והביאה לעוניל[[עוני]] רב בכפרים.

השלטון המרכזי החזק בימי אל-עומר ואל-ג'זאר הביא לנהירת תושבים לגליל, חלקם [[סוריה|סורים]] ו[[לבנון|לבנונים]], ואף [[יהודים]]. עוד בימי אל-עומר הוזמנו יהודים לגור ב[[טבריה]]. בשנת [[1777]] החלו [[עליית תלמידי הבעל שם טוב|עולים לארץ]] תלמידי [[ישראל בעל שם טוב|הבעש"ט]] בראשות הרב [[מנחם מנדל מויטבסקמוויטבסק]], והתיישבו ב[[צפת]] וב[[טבריה]].

יועצו הקרוב של אל-ג'זאר היה היהודי [[חיים פרחי]]. אל-ג'זאר סמך על פרחי בכול, אך בעת חימה הורה לנקר את עינו ולחתוך את חוטמו. עדותו של רבי [[יהוסף שווארץ]], שחי ב[[ירושלים]] באותם הימים, מספרתמעיד: "{{ציטוטון|ויהי אז בעכו הרשע והאכזר אחמד ג'יזר פאשא, וישם על הגביר הנ"ל (פרחי) עלילות דברים עד ששלח ידו בו וינקרהו עין אחת וחתך ראש חטמו, ולא יוכל לו, כי האכזר מרד גם במלך ויירא המלך מללחום בו"}}. [[איור]] מפורסם מאותם הימים מראה את אל-ג'זאר היושב במשפט ודן בדיני נפשות, כשלידו יועצו היהודי שרטייהש[[רטייה]] על עינו.

בשנת [[1798]] כבש [[נפוליאון]] את [[היסטוריה של מצרים#מאבק צרפתי-בריטי על מצרים|מצרים]] במטרה להשתלט בסופו של דבר על האימפריה העות'מאנית כולה, ולהתגרות באימפריה ב{{ה[[בריטניה|בריטית]]אימפריה הבריטית}}. ממצרים יצא נפוליאון צפונה, ל[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע בארץ ישראל]], וכבש את [[יפו]]. ביפו ביצע [[טבח]] אכזרי במגיניה, והרג כאלפיים איש שנפלו בידיו. ייתכן שסבר שהדבר ירתיע את אל-ג'זאר. משם התקדם וכבש את [[חיפה]]. בשלב זה היה כבר נפוליאון בתחומי שלטונו של אל-ג'זאר. אל-ג'זאר נעזר ביועצו היהודי חיים פרחי, וביועץ נוסף, האדמירלה[[אדמירל]] הבריטיה[[בריטי]] [[סר]] [[סידני סמית']]. חלק מצבאומ[[גרנד ארמה|צבאו של נפוליאון]] התקדם אל [[עמק יזרעאל]] ואל [[נהר הירדן]], והגנרלוה[[גנרל]] הצרפתי [[ז'אן -בטיסט קלבר]] אף ניצח ב[[קרב תבור]] ([[1799]]) אל מול חילות שהתאספו מ[[השומרון|הרי שומרון]] ומ[[הגליל]], על מנת לעצור אותו. אולם עיקר הצבא עלה על כוחותיו של אל-ג'זאר הנצורים בעכו, בירתם.

במשך שלושה חודשים בשנת [[1799]] [[המצור על עכו (1799)|צר נפוליאון על עכו]]. על העיר הגנו גם המלחים האנגלים בפיקודו של סמית'. לאחר שלושה חודשי מצור, ולאחר שרבים מחייליו מתו הן בקרב והן במגפותב[[מגפה|מגפות]] שפרצו בקרבם (הצרפתים השאירו פצועים וחולים שלא ניתן היה לפנותם, עם [[רעל]] כדי שיוכלו [[התאבדות|להתאבד]]), החליט נפוליאון לעזוב את [[ארץ ישראל]]. הוא ציווה לירות את יתרת התחמושת של הכוח הצרפתי לתוך עכו, וטען שאין טעם בכיבוש עיר שנפגעה ונהרסה. לקראת סוף מאי נסוגו הצרפתים בהיחבא. במהלך נסיגתם הם הותקפו על ידי אויביו של נפוליאון מהשומרון. ביוני חזר הכוח הצרפתי למצרים.

לאחר שעזב נפוליאון את ארץ ישראל, נותר אל-ג'זאר על כיסאו כמושל הגליל. הוא המשיך בביצורים ובבניהובבנייה המקיפה בעכו, עד מותו בשנת [[1804]]. עם מותו נקבר במבנה נאה שהוקם בחצר [[מסגד]] אל-ג'זאר בעכו. עבדו ועוזרו [[סולימאן פאשה]] היה למושל תחתיו.

{{מיון רגיל:ג'זאר, אחמד אל}}