גוסטב וגנר – הבדלי גרסאות

'''גוסטב פרנץ ואגנרוגנר''' ([[12 במאי]] [[1910]] - [[3 באוקטובר]] [[1980]]) [[פושע מלחמה]] [[נאצי]] ששימש כסגן מפקד [[מחנה השמדה|מחנה ההשמדה]] [[סוביבור]] שב[[פולין]].

ואגנרוגנר נולד וגדל ב[[וינה]] שב[[אוסטריה]]. בשנת [[1931]] נאסר על היותו חבר [[המפלגה הנאצית]] בווינה ועל מנת להתחמק ממאסר נוסף עבור ציור גרפיטי של [[צלב קרס]], עבר בשנת [[1934]] ל[[גרמניה]]. בגרמניה היה חבר ה[[אס אה]] ולאחר מכן הוא הצטרף ל[[אס אס]]. בשנת [[1940]] היה מעורב במרכז ההרג הנאצי ליד בית הארט לינץ לרצח אנשים בעלי מוגבלויות ([[תוכנית T4 - אותנסיה|תוכנית T4]]).

גם בגלל ניסיונו זה, מונה ואגנרוגנר בשנת [[1942]] לסגנו של [[פרנץ שטנגל]] במחנה ההשמדה [[סוביבור]]. במסגרת תפקידו הוא עמד על הרמפה ברציף הרכבת וקבע מי מהבאים דינו לעבודה ומי למוות. בין האסירים הוא נחשב סדיסט ונהג להכות אסירים יהודים עד שנפחו את נשמתם. אחד הניצולים טען כי ואגנרוגנר לעולם לא היה אוכל צהריים מבלי שמישהו נהרג קודם. היה ידוע גם תחת השמות "החיה" "התליין של סוביבור", "הקצב" ו"חיוך של מלאך המוות". במחנה זה הומתו בגז מעל ל-250,000 איש במהלך [[מבצע ריינהארד]]. עבור עבודתו בסוביבור, העניק לו [[היינריך הימלר]] את [[צלב הברזל]] ותיאר אותו כאחד מהראויים ביותר בקרב אנשי הביצוע של מבצע ריינהארד. לאחר [[סוביבור#נסיונות מרידה וחיי המחתרת במחנה|המרד בסוביבור]] באוקטובר [[1943]] הוא הורה לסגור את המחנה ונשלח ל[[איטליה]].

לאחר מלחמת העולם השנייה, נידון ואגנרוגנר למוות שלא בפניו ב[[משפטי נירנברג]]. הוא חי תחת בשם בדוי בעיר [[גראץ]] ועבד כפועל בניין. בעזרת [[הוותיקן]] הצליחו ואגנרוגנר ושטנגל לברוח יחד ל[[ברזיל]], שם קיבל ב-[[1950]] אישור לישיבת קבע וחי באין מפריע תחת השם גינתר מנדל.

בעקבות מאמציו של צייד הנאצים [[שמעון ויזנטל]], נעצר ואגנרוגנר ב-[[30 במאי]] [[1978]]. הוא התגלה לאחר ששטנגל, שנתפס והורשע בגרמניה ב-1970, העניק ראיון בו אמר שסגנו ואגנרוגנר מתגורר בברזיל. על מנת למצוא אותו הפיץ ויזנטל לעיתונים תמונה מפוברקת של ואגנרוגנר וטען שזוהי תמונה מעודכנת מ[[סאן פאולו]] שם הוא מסתתר, על מנת שהוא ייבהל ויסגיר את עצמו וכך באמת קרה. ואגנרוגנר הסגיר את עצמו, נעצר ובקשות ההסגרה מ[[ישראל]], אוסטריה ופולין נדחו על ידי היועץ המשפטי של ברזיל. ביוני [[1979]] דחה בית המשפט העליון בברזיל את בקשת ההסגרה של [[גרמניה המערבית]] בנימוק טכני והוא שוחרר לביתו.

בראיון ל-[[BBC]] בשנת [[1979]], לא הביע ואגנרוגנר חרטה על פשעיו ואמר "לא היתה לי שום תחושה לגבי זה... זה היה סתם עוד עבודה בשבילי. לאחר שעות העבודה, אף פעם לא דיברנו על העבודה שלנו אלא שתינו ושיחקנו קלפים".

באוקטובר 1980 נמצא ואגנרוגנר מת ב[[סאו פאולו]] כשסכין תקועה בחזהו. לדברי עורך דינו, מדובר היה בהתאבדות (הוא גם ניסה להתאבד פעמיים בהיותו במעצר), אך יש הטוענים כי נדקר למוות, בעיקר בגלל הקושי בביצוע התאבדות בדרך זו. מותו נרשם תחת סעיף התאבדות.