ויקיפדיה

מלודרמה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
מ לא אנציקלופדי - שחזור
שורה 4:
 
{{קצרמר|אמנות}}
שורשיה של המלודרמה
ההגדרה במילון אומרת: "מלודרמה - הינה יצירה דרמטית עממית שבולטת בה רגשנות יתרה עד כדי הפרזה. הגיבורים במלודרמה הם על-פי רוב צדיקים ותמימים הנופלים ברשתם של הנוכלים, ולבסוף הצדיקים נחלצים וחוגגים את ניצחונם - הפי אנד. כמובן שהטוב הוא טוב והרע הוא רע, צדיק הוא צדיק ורשע הוא רשע ואין שום אפשרות לטעות ביניהם. MELOS = שיר, DRAMA = פעולה, מחזה. בראשיתו היה זה מחזה משולב במוסיקה שהעניקה לו אווירה רפויה מזו שבטרגדיה".
שורשיה של המלודרמה נטועים עמוק בתיאטרון של המאה ה-18 ונולדו סביבה תיאוריות שונות:
• היא תמיד מצדדת בחלשים והיא ההד ההיסטורי של החלשים.
• היא מעוצבת על פי האסתטיקה הבורגנית, שאליה שאפו כמובן המעמדות הנמוכים.
• היא מהווה בידור עבור מעמד הפועלים, כשכוחה ועוצמתה נובעים מן הפרולטריון.
 
[[קטגוריה:קולנועתיאטרון]]▼
רבים מן ההיסטוריונים טוענים ששורשיה האמיתיים החלו בזמן שהבורגנים לקחו במאבקים חברתיים קשים את השילטון מידי האריסטוקרטים במאה ה-18, והם נקראו או קראו לעצמם שלטון "האזרחים הפשוטים". התיאטרון מילא תפקיד חשוב במאבקים החברתיים הללו והוא הוליד פורמטים אסתטיים חדשים שהיו חשובים לעיצובה של המלודרמה.
 
▲[[קטגוריה:קולנוע]]
מאפייני המלודרמה ההוליוודית
מתוך המניפסט הסוריאליסטי שצורף לתכניה של הסרט "תור הזהב" של בונואל:
האהבה היא זו שיוצרת את המעבר מהפסימיזם לפעולה. זו האהבה, שבעולם השדים של הבורגנות, נתפסת כשורש כל רע. זאת משום שהאהבה דורשת את הקרבתם של כל שאר הערכים: מעמד חברתי, משפחה וכבוד. כישלונה של האהבה במסגרת החברתית מוביל לידי מרד.
 
מתוך: לראות ולהבין/ רגינה יערי
ז'אנר המלודרמה שואף ביסודו לספק את טעמו וצרכיו של ההמון הרחב. המלודרמה היא תבנית שנולדה במהלך התפתחות התיאטרון העממי שנועד לענג את פשוטי העם. הקהל היה חסר השכלה וחסר סבלנות ועל המחזה היה להיות מושך, מסקרן, עוצר נשימה ומגרה ושיהיה בו הכוח להשכיח, ולו להרף עין, את נטל חייו הקשים. הקהל של התיאטרון שלאחר המהפיכה הצרפתית ציפה לבכות ולצחוק, כלומר להפעיל אחת משתי המערכות הרגשיות הטוטאליות שמסוגלות להרטיט ולהעצים את גופו ונפשו. אלה הם יסודות שהיו קיימים הן בטרגדיה והן בקומדיה. אולם מפאת הצורך של התיאטרון הזה להתאים עצמו לקהל חסר השכלה הפכה הקומדיה ל"וודוויל" - בבחינת "קודמיה לעניים", והטרגדיה הפכה ל"מלודרמה" - בבחינת "טרגדיה לעניים".
 
לטרגדיה ולמלודרמה יעד משותף: לעורר אצל הצופה הזדהות עם האדם הסובל במחזה. גיבור הטרגדיה, לעומת המלודרמה, יוצא למסע חיצוני ופנימי של מודעות על עצמו ואופיו, בדומה ל"אדיפוס". גיבור הטרגדיה לא ימות מאושר יותר, אולם הוא יהפוך בתום המסע לחכם הרבה יותר, ובזכותו יחכימו גם האחרים. הוא למד, השתנה ושילם על חטאו. במשך כל מסע הגילוי העצמי הוא נשאר אדון לחייו, מעשיו ומחשבותיו. הצער על המסקנה הקשה אליה יגיע בסוף המסע הינו צער משותף הן לגיבור והן לצופה, המבין את המעשה. כך פעלה והתממשה הטרגדיה, המתייחסת לקהל כמי שיש לו היכולת והכושר להתרגש ואף טמונה בו יכולת התבוננות והגות כאחד.
לעומתה, מציגה עלילת המלודרמה בפנינו גיבור או גיבורה שהם דמות ערכית לא פחות מגיבור הטרגדיה: אצילת נפש, טהורת לב, ישרת-דרך, נדיבה ולרוב גם יפת-תואר. משום כך אנו אוהבים את הגיבור/ה ומזדהים איתם, כאשר נופל עליהם אסון ומשנה את כל חייהם. אלא, שבמלודרמה האסון הוא שקורה לגיבור ולא הגיבור הוא זה שגורם לאסון, כפי שגורם לו "אדיפוס".
העלילה המתפתחת מוסיפה מכה על מכה והצופים הולכים ונעצבים יחד עם הגיבור האהוב ושונאים את מי שגרם לו לכך. אולם לבסוף באה הגאולה = דאוס אקס מכינה= DEUS EX MACHINA.
(ראו בסוף העמוד הגדרה לכך) בדמות - מכתב, או הרשע שמגלה את שמו של הפושע האמיתי, או שהנערה מוכיחה כי נשארה בתולה והואשמה בזדון, ואם לרוע המזל מתה משחפת, יתרחש הדבר בזרועות אהובה שטוף-הדמעות. התפנית בעלילת המלודרמה נגרמת על ידי נס הדמויות. זהו אלמנט הבא מן החוץ והוא אשר דואג שיתממש "הצדק הפיוטי" באמצעות ה-הפי-אנד. אין זה צדק הגיוני אלא צדק שהנשמה (נשמתו של הקהל) כמהה לו - HAPPY END.
במרבית המלודרמות מככבים שני גיבורים: הטוב והרע. הגיבור החיובי הוא טוב מעצם לידתו ומפני שהפשע לא נגרם על ידו. הוא איננו עובר שום תהליך של קונפליקט פנימי בדומה לגיבור הטרגי. התהליך כולו אינו מכריח את הגיבור ללמוד משהו חדש על מהות עצמו. אין הוא הופך להיות לטוב יותר ואף לא לחכם יותר. באותה המידה הרשע נשאר הרשע. הדמויות של המלודרמה אינן מתפתחות או משתנות, והן נשארות חד-מימדיות.
הדיאלוגים של הדמויות אשר אינן מלבנות ביניהן בעיות, נשארים איפוא בהכרח שטוחים ורדודים. הסיטואציות המרכיבות את העלילה בנויות על אפקטים מן החוץ, ועיקרם הוא יסוד ההפתעה. הקהל רק מוזמן להתרגש ולהתפעם אך לא לחשוב ולהגות.
קהל היעד של המלודרמה ההוליוודית היה בעיקר נשים.
במאי סרטים בולטים שיצרו מלודרמות הוליוודיות: דאגלאס סירק, ג'ון שטאהל, מייקל קורטיז, פון-שטורהיים.
פישוט הדגמים המורכבים, כאמור, או במילים אחרות - דילול המרכיבים, והחתירה להעצמה מוגזמת של רגשות הצופה – מתגלמת במלודרמה בדרכים אחדות:
• הדמויות - נטייה לאפיין את הגיבור בכל שלב נתון בעלילה על-פי רגש אחד, מניע אחד, המנחה את התנהגותו, וליצור עימותים בין גיבורים חד-מימדיים – טובים ורעים. חד צדדיותה של הדמות בכל סיטואציה נתונה משתלבת היטב בעימות שנוצר בינה לבין סביבתה.
• עלילת המלודרמה - מונעת קדימה באמצעות מעברים חדים, שאינם מנומקים תמיד, ובין מצבי קיום קיצוניים: בין אהבה לבגידה, בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה וכו'.
• המכשולים בדרך לקשר הנכסף ב"מלודרמה המעמדית" מתגלמים בשתי דמויות משניות נוספות: 1) דמות הגבר הנוסף - בן מעמדה של הגיבורה הראשית, 2) דמות האישה המשנית שהיא בד"כ בת "המעמד הגבוה" – זו שיועדה לגבר מלכתחילה, על-פי המוסכמות החברתיות, והיא מפתה אותו לאורך כל הסרט ומנסה להסיטו מ"אהבתו האמיתית".
• עיצובם של רגשות עזים - כדי ליצור רגשות עזים של עצב ופחד משתמשת המלודרמה ההוליוודית של התקופה באמצעים שונים שיבליטו את סבלו של הגיבור ויחזקו את ההזדהות עמו. למכות הגורל תפקיד מרכזי בהנעת העלילה קדימה, והגיבור הסובל, הכנוע, הוא קרבנן.
להלן דוגמות לשפה הקולנועית של המלודרמה ההוליוודית, כדי להעצים את סבלו של הגיבור:
 השימוש בקומפוזיציות של קווים אלכסוניים - רגעי הסבל הקשים העוברים על הגיבורים בסרט מצולמים לעיתים (לא תמיד) מזווית אלכסונית, היוצרת תמונה מעוותת של המציאות. עיוותה נועד להעצים את כאבו וסבלו של הגיבור/ה. לדוגמא: גם זרם "האקספרסיוניזם הגרמני" וגם זרם "הריאליזם הסובייטי" עשו שימוש בזוויות אלכסוניות, אולם הם צילמו בזוויות אלכסוניות בעיקר להארת העוצמה של מבנים, מפעלים וכוחות השלטון (צבא, משטרה), או לצורך ייפוי מרחבי השדות והעבודה החקלאית.
 מעברים דרמטיים חדים אל עצמים סמליים – באמצעותם מועצמים רגעי האושר והסבל של הגיבור לדוגמא: בשיאו של מעשה האהבה עוברת המצלמה אל צמרתו של עץ, וברגע ההרפיה היא מתעכבת על ענפיו של עץ איזדרכת ("הוא הלך בשדות"). דוגמא נוספת: כשהגיבור מת עוברת המצלמה לים, ובסוף הסרט, כשמתגלה בנו החי, היא עוברת אל השמיים ("הוא הלך בשדות"). הקולנוע הסובייטי נהג להשתמש בטכניקה זו ב"מונטאז' הפיוטי" של פודובקין – העץ הפורח או המלבלב, הגשם או המים, או הקרח המפשיר - כולם סימלו את "האביב האנושי" הלאומי והחברתי או את "אביב העמים" של רוסיה הקומוניסטית. השמיים הקודרים, העץ העירום, עלים נושרים ברוח – מסמלים את הרגעים הקודרים במהלכו של המאבק המהפכני (בקולנוע הסובייטי) או הלאומי (בקולנוע הישראלי). תמונות קלוז-אפ של עצמים וחלקי גוף יוצרים העצמה של הדרמה המעמדית או החלוצית - קוץ יבש מעיד על רישומה של הבצורת בסרט הישראלי "הם היו עשרה". לעומת הדרמה המעמדית, תעשה המלודרמה שימוש בדרכי הבעה סמליות, לא כדי להאיר ולהעצים מאבקים חברתיים, אלא דווקא כדי להעצים את הרגשות האישיים המלווים את סיפור אהבתם של הגיבורים.
 
[[en:Melodrama]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/מלודרמה"