דמוקרטיה אליטרית – הבדלי גרסאות

'''[[דמוקרטיה]] אליטירית''' היא אחת מאותם ענפים מסתעפיםמהענפים של החשיבה הדמוקרטית. הדמוקרטיה האלטירית הופיעה לראשונה לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] כתוצאה מפחדו של המערב הדמוקרטי מן ההמון ה[[פשיסטי]]-[[נאצי]] שהוביל לעלייתה של המפלגה הנאצית באמצעים דמוקרטים. הדמוקרטיה האליטירית מעמידהשואפת במרכזלהשתתפות אתמעטה בחירתככל הנציגים ולא את המאבק הפוליטי עצמו, כלומר, "הדמוקרטיה היא הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות לפיו נמסרות ליחידים סמכויותהאפשר של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם"הפרט. ההחלטות הפוליטיות אינן מתקבלות על ידי העם (בניגוד גמור לגישה הקלאסית) אלא על ידי אליטה נבחרת.

הרעיון העומד בבסיסה של המחשבה האליטרית הוא שעודף של דמוס (כלומר, עודף של עממיות) יגרום בסופו של דבר לצמצום הדמוקרטיה הממשית, משום שההמון בואהוא בעל נטיות אוטוריטאריות (נטייה לשלטון יחיד) מושרשות אך רדומות, ואם דמוקרטיה טהורה (לכאורה), תגייסו, קיימתוקיימת סכנה שאותהשאותן נטייהנטיות רדומהרדומות תתעוררתעוררנה לפעולה ותובילותובילנה לרודנות. משום כך, מעורבות פוליטית מוגברתשל ההמון אינה רצויה ויש להסתפק בפעילויות פוליטיות מתחרות ובהמוני אזרחים שמעורבותם הפוליטית מצטמצמת בהטלת פתק קלפי אחת לכמה שנים. אדישותן של שכבות נרחבות, ובעיקר השכבות הנמוכות (שמהוות את מרבית האוכלסייה), משרתות את יציבות הדמוקרטיה משום שהן מבטיחות פולטיקה מתונה, נמרצת פחות ופשרנית יותר. הדמוקרטים האלטירים אינם מאמינים בתבונתו של האדם הפשוט כפרט ובתבונה הקולקטיבית של בני האדם ולפיכך רואים בדמוקרטיה שיטה לבחירת מנהיגות ותו לא. האידאל של שלטון העם הוא אוטופי, ואילו השיטה האליטרית מתארת את העובדות כהווויתן - מאחורי הרטוריקה העממית והשוויונית של הרדיקליזם מסתתרת בסופו של דבר עילית שלטת, משום שמעורבתם של האזרחים היא מועטה ומרבית האזרחים אינם משתתפים ואף אדישים למתרחש במערכת הפוליטית.