יחיאל דרזנר – הבדלי גרסאות

|נולד=[[13 באוקטובר]] [[1922]], [[פולין]] {{דגל|פולין}}

'''יְחִיאֵל דֹּב דְּרזְנר''' ([[13 באוקטובר]] [[1922]] - [[16 באפריל]] [[1947]]), היה מ[[עולי הגרדום]], לוחם ומפקד במחתרת ה[[אצ"ל]], נתפס על ידי [[המנדט הבריטי|הבריטים]] והוצא להורג.

יחיאל דרזנר נולד בכ"א ב[[תשרי]] [[תרפ"ג]], [[13 באוקטובר]] [[1922]], ליפה-שינדל ולאפרים-זלמן, ואח למנשה, צבי ונפתלי שנולד אחר כך ב[[פולין]]. אמו הייתה בת למשפחת רבנים מכובדת. כבר בגיל צעיר השתתף בפעילויות נוער ציוני וקיבל את ערכי העלייה לארץ. בהיותו בן 11 עלה ל[[ארץ ישראל]] עם משפחתו שהתיישבה ב[[ירושלים]]. יחיאלדרזנר החל ללמוד בכיתה ו' בביה"ס התורני "מעלה". בהיותו בן 13 הצטרף לסניף הירושלמי של [[בית"ר]], שם ספג ערכי ציונות לאומיים. בהיותו בן 15 וחצי הוצא להורג הבית"רי [[שלמה בן יוסף]], עולה הגרדום הראשון. העניין הסעיר את נפשו של יחיאלדרזנר ועורר בו יצר עז להילחם בשלטון הבריטי. ביומנו רשם על עמוד שלם: "הגיבור שלמה בן יוסף הי"ד נרצח בא' בר"ח תמוז תרצ"ח, 29 ביוני 1938, על ידי ממשלת בריטניה בכלא עכו על גרדום התליה. נקרא בפי כל 'הרוג מלכות'. דמו צועק אלינו '''נקמה!'''". כעבור תשע שנים עלה יחיאל בעצמו על אותו הגרדום.

בשל המצב הכלכלי הקשה בבית הוריו הפסיק יחיאלדרזנר את לימודיו בתיכון על דעת עצמו כדי לסייע לביתולפרנסת הבית. משך כשנה הוא עבד בעבודות זמניות, וב-[[1940]] עזב את ירושלים ועבר ל[[נתניה]], שם התחיל לעבוד בענף היהלומים. מצבו לא היה קל: הוא היה בן 18 בלבד, עליו להסתדר בכוחות עצמו, ובתחילה נאלץ ללון בבתי אריזה.

בנתניה הצטרף למחתרת האצ"ל, והתנדב כמדריך לבני נוער במסגרת פלוגות הנוער של בית"ר. בשנת [[1942]] עבר ל[[תל אביב]], שם עבד בבית חרושת של בעלי המפעל הקודם שבו עבד. בתל אביב הצטרף אל חבורת קנאים ללשון ה[[עברית]] אשר שמה לה למטרה להילחם בשימוש בשפות הלועזיות. בין היתר מציתההציתה הקבוצה קיוסקים שלא הסכימו לדרישה להפסיק למכור עיתונים לועזיים. באחת הפעמים האצ"ל שלח את דרזנר להשיג מסמכים במשרדי ה"ועד למשפחות החיילים", והוא נתפס והועמד למשפט. המחתרת הפעילה לחץ על העדים ויחיאלודרזנר יצא זכאי במשפטו. הזמנים עדיין לא היו זמני המאבק החריף בבריטים, ומעצרו של יחיאלדרזנר לא היה עניין שבשגרה, דבר אשר גרם צער רב להוריו. למרות זאת לא נטש את המחתרת.

בסוף שנת [[תש"ד]] נודע לו כי המשטרה מתכוונת לעצור אותו. בהמשך אסרו הבריטים את אחיו צבי, שהיה אף הוא פעיל באצ"ל. יחיאלדרזנר אימץ זהות בדויה תחת השם '''דב רוזנבוים''', עזב את ביתו ואת מקום עבודתו והסתתר. במשך למעלה מחודש הסתגר בחדר והעביר זמנו בקריאה. לאחר מכן הוא עזב את תל אביב לטובת [[זכרון יעקב]]. שם עבד כשומר על כרמים. תנאי מחייתו לא היו קלים, הוא קיבל ארוחה אחת ליום, ישן באוהל והיה מנותק מחיי המושבה ומהמתרחש בארץ.

לאחר זמן מה עבר ל[[מבצר שוני|שוני]] ושימש סגן מפקד קורס. אחרי כן עבר לשנה ל[[חדרה]], שם התמנה לסגן מפקד סניף האצ"ל המקומי. מדוברזו בתקופההייתה קשה לאנשי האצ"ל,תקופת [[הסזון]], ויחיאלודרזנר הסתיר את זהותו ועבד בחשאיות. למרות זאת התגלו עקבותיו, ונערך ניסיון לחוטפו: באחד הימים עלה על מונית, שהתחילה בנסיעה מהירה לכיוון מנוגד לזה שביקש. כשדרש שתעצור, הגביר הנהג עוד יותר את מהירות הנסיעה. באחד הסיבובים קפץ יחיאל מהמונית לתעלה צדדית, ובמשך יום הסתתר באזורי שיחים. מחפשים עברו מספר פעמים באזור התעלה, אך הוא לא נמצא. הוא עזב את חדרה וחזר לתל אביב.

בתל אביב קיבל תפקידי פיקוד בדל"ק, ולאחר מכן התמנה למפקד גונדה בגדוד יחידות המחץ של האצ"ל (גדוד הי"ם). ב-[[1 בנובמבר]] [[1945]] השתתף לראשונה בפעילות התקפת הרכבות ב[[לוד]]. לאחר מכן השתתף בפעילויות צבאיות רבות. ב-[[14 בנובמבר]] [[1945]] קיבל יחיאלדרזנר דרגת סמל. האצ"ל העביר אותו ל[[רמת גן]] לשמש מפקד חטיבה בחיל הקרב. לאחר שנה הוא עוברעבר לפקד על החו"ק ב[[פתח תקווה]].

ליד צומת [[לוד]]-[[בית דגן]], סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם של החמישה במחסום משטרתי, ממנו נפתחה עליהם אש. הנהג אברהם מזרחי מת מפצעיו. דרזנר ושלושת הלוחמים הנותרים נתפסו והועברו למחנה צבאי סמוך, שם עברו מסכת התעללות של 20 שעות רצופות בהן הוכו מכות מוותקשות. לאחר חמישה ימים בהם הושפלו והולקו, הועברו הלוחמים אל בית הסוהר ב[[ירושלים]].

ביום ב', ה-[[10 בפברואר]] 1947, החל משפטם הצבאי של הארבעה. דרזנר, אלקחי, קשאני וגולובסקי לובשי מכנסי וגרבי חאקי, נעליהם שחורות ומעילם אפור, לראשיהם כיפות כחולות-לבנות, הגיעו במצב רוח טוב, כשמכוניתם מלווית במשוריינים ועל בניין המשפט מוטלהוטל משמר כבד. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה נשא דרזנר בשם הארבעה נאום "אני מאשים" כנגד השלטון הבריטי. בין היתר אמר: "חשבתם שגם אנו נרכין ראשנו בפני עריצותכם. טעיתם! אנו נשבור את השוט שלכם!". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים. עונשם של יחיאלדרזנר, מרדכיאלקחי ואליעזרוקשאני הוא מוות בתלייה, ואילו גולובסקי נידון למאסר בשל גילו הצעיר (17). מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול נרגש את "[[התקווה]]". הנידונים נגררו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם.

הנדונים למוות הועברו אל בית הסוהר המרכזי בירושלים, שם הצטרפו אל לוחם האצ"ל [[דב גרונר]] (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל [[אוולין יו בארקר]], נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו ביום ד', ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשר אותו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים, ובכך השאיר "מתנת פרידה" בעוזבו את הארץ. ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בקשות לחנינת השלושה הועברה אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה [[עצומה]] להצלת בניה. מרדכי,ארבעת אליעזר,הנדונים יחיאל ודבלמוות הוציאו פנייה אל העיתונות שבה ביקשו להפסיק את גינויי ההוצאה המתוכננת להורג ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם. דרזנר המשיך כל אותה עת לשמור על זהותו הבדויה מחשש למשפחתו ולאחיו העצור ב[[קניה]]. בעיתונות פורסם שמו הבדוי, ותמונתו לא הופיעה לצד האחרים. היחידים שידעו את האמת היו כמה מאנשי המחתרת, בית הוריו ורב האסירים.

את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר [[צפת]], תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת [[הר כנען|הר-כנען]]. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר ב[[ראש פינה]], יחד עם עולה הגרדום [[שלמה בן יוסף]]. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד נרצחי [[מאורעות תרפ"ט]]-[[מאורעות תרצ"ט|תרצ"ט]]. יחיאלדרזנר נקבר בשמו הבדוי דב רוזנבוים. דבר רציחתו הגיע גם לאוזני אחיו אשר היה כלוא אותו זמן ב[[קניה]], אך נאסר לשבת עליו "[[שבעה (אבלות)|שבעה]]" בשל רצונו של דרזנר להשאר תחת זהות בדויה גם אחרי מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית.