מזכרת משה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון במילות השיר של אלמגור
יעל י (שיחה | תרומות)
הגהה
שורה 2:
[[קובץ:Mazkeret22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מודעה על [[אפיית מצות]] מכונה בשכונה, 1908]]
'''מזכרת משה''' היא שכונה בירושלים שנוסדה בשנת [[1882]], ובנייתה הושלמה בשנת [[1885]], הודות לסיוע הכספי שקיבלה מ'קרן משה מונטיפיורי', שהוקמה בשנת [[1874]], במלאת תשעים שנה לנדבן היהודי-בריטי [[משה מונטיפיורי]]. השכונה נועדה לציבור תושבים [[אשכנזים]], בעוד שהשכונה הסמוכה, [[אהל משה]], שנוסדה כשנה אחריה מכספי הקרן, נועדה לספרדים.
'קרן משה מונטיפיורי' שמה לה למטרה לסייע ליהודי [[ארץ ישראל]] על ידי עידוד פעולות יצרניות. הקרן סייעה ליהודי ירושלים לבנות שכונות מחוץ לחומות העיר, במסגרת הלוואה ארוכת טווח ללא [[ריבית]]. חמש שכונות נבנו באופן זה, וכולן נושאות את שמו של מונטיפיורי: מזכרת משה, אהל משה, ימין משה, זיכרון משה וקריית משה. על כך כתב [[ש"י עגנון]] בספרו '[[תמול שלשום]]': "וכל מקום שם בירושלים נקרא משה: אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית." השכונה גם הונצחה בשירו של [[דן אלמגור]] "ירושלים שלי" (אמר הרוכל ממזכרת משה/ירושלים שלי/היא מחנה יהודה בערב חגים/ שבת של פפיטס קללות נהגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/כביסה על הכביש ומקלחת מדלי/ירושלים שלי)
 
==היסטוריה==
מזכרת משה נבנתה על קרקע שהייתה שייכת לשכונה הסמוכה, [[משכנות ישראל]], אשר מקימיה לא הצליחו לבנותה במתכונת הגדולה שאליה קיוו. השכונה נבנתה כ[[שכונת חצר|חצר]] צרה וארוכה, המוקפת בתים הצמודים זה לזה וסוגרים עליה. התוכנית המקורית הייתה לטפח חצר זו לכדי גן ירק שופע, עטור צמחים, עצי [[אקליפטוס]] ואף מזרקה קטנה, אך בפועל החצר נותרה ריקה ומוזנחת, ונוצלה ל[[בור מים|בורות מים]] רבים. מכתב תלונה שפרסם יהודי ירושלמי בשנת 1885 בדפי עיתון '[[הצבי]]' ל[[אליעזר בן יהודה]], מלמד כי השכונה וסביבותיה היו אז מלוכלכים ומוזנחים, כנראה בשל חוסר מודעות של תושביה, יוצאי [[העיר העתיקה]], להיגיינה וניקיון. הנהלת הקרן התריעה בפני התושבים, כי מי שלא יקפיד על הניקיון (פינוי אשפה, הטלת שפכים במקומות הראויים וכו') יגורש מהשכונה. נראה שהאזהרה הועילה, כי השכונה הלכה והתבססה, ואף נפתחו בה בתי עסק זעירים, כמו חנות לממכר [[פחם|פחמים]], חנות יינות, מצחצח נעליים, מאפייה ועוד.
'קרן משה מונטיפיורי' שמה לה למטרה לסייע ליהודי [[ארץ ישראל]] על ידי עידוד פעולות יצרניות. הקרן סייעה ליהודי ירושלים לבנות שכונות מחוץ לחומות העיר, במסגרת הלוואה ארוכת טווח ללא [[ריבית]]. חמש שכונות נבנו באופן זה, וכולן נושאות את שמו של מונטיפיורי: מזכרת משה, אהל משה, [[ימין משה]], זיכרון משה וקרייתו[[קריית משה]]. על כך כתב [[ש"י עגנון]] בספרו '[[תמול שלשום]]': "וכל מקום שם בירושלים נקרא משה: אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית.".{{מקור}} השכונה גם הונצחההוזכרה בשירו של [[דן אלמגור]] "ירושלים שלי": ("אמר הרוכל ממזכרת משה/ירושלים שלי/היא מחנה יהודה בערב חגים/ שבת של פפיטס קללות נהגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/כביסה על הכביש ומקלחת מדלי/ירושלים שלי)".{{מקור}}
 
מזכרת משה נבנתה על קרקע שהייתה שייכת לשכונה הסמוכה, [[משכנות ישראל]], אשר מקימיה לא הצליחו לבנותה במתכונת הגדולה שאליה קיוו. השכונה נבנתה כ[[שכונת חצר|חצר]] צרה וארוכה, המוקפת בתים הצמודים זה לזה וסוגרים עליה. התוכנית המקורית הייתה לטפח חצר זו לכדי גן ירק שופע, עטור צמחים, עצי [[אקליפטוס]] ואף מזרקה קטנה, אך בפועל החצר נותרה ריקה ומוזנחת, ונוצלה ל[[בור מים|בורות מים]] רבים. מכתב תלונה שפרסם יהודי ירושלמי בשנת [[1885]] בדפי עיתון '[[הצבי]]' ל[[אליעזר בן יהודה]], מלמד כי השכונה וסביבותיה היו אז מלוכלכים ומוזנחים, כנראה בשל חוסר מודעות של תושביה, יוצאי [[העיר העתיקה]], להיגיינה וניקיון. הנהלת הקרן התריעה בפני התושבים, כי מי שלא יקפיד על הניקיון (פינוי אשפה, הטלת שפכים במקומות הראויים וכו') יגורש מהשכונה. נראה שהאזהרה הועילה, כי השכונה הלכה והתבססה, ואף נפתחו בה בתי עסק זעירים, כמו חנות לממכר [[פחם|פחמים]], חנות יינות, מצחצח נעליים, מאפייה ועוד.
כיום שוכנים בחצר מתקני ציבור כמו מקלט, מגרש [[כדורסל]] ו[[גן ילדים]], וכן כמה [[גמ"ח]]ים בתי תבשיל לעניים. מ"חלום האקליפטוסים" נותרו רק שניים בצפון החצר, אשר שורשיהם פוגעים בתשתיות הצנרת. בסמוך שוכן מבנה ששימש עם הקמתו ב-1938 כמועדון נוער. כיום נקרא המקום בשם 'בית וינר', המשמש כמרכז ארץ מורשת, ובו חדרי לימוד, [[ספרייה]] ו[[ארכיון]] המתעד את השכונות באזור. מול 'בית וינר' שוכן בית הכנסת 'חסד ורחמים', שהוקם בשנת 1925 על ידי בני משפחות ספרדיות (ס"ט) וותיקות מהעיר העתיקה. חזיתו של בית הכנסת מעוטרת מאוד בדלת מתכת ועליה סמליהם של 12 [[שבטי ישראל]], וכן דלת מפוארת של עזרת נשים, שעליה תבליט המזמור "אשת חיל מי ימצא".
 
כיום שוכנים בחצר מתקני ציבור כמו מקלט, מגרש [[כדורסל]] ו[[גן ילדים]], וכן כמה [[גמ"ח]]ים בתי תבשיל לעניים. מ"חלום האקליפטוסים" נותרו רק שניים בצפון החצר, אשר שורשיהם פוגעיםנוגעים בתשתיות הצנרתה[[צנרת]]. בסמוך שוכן מבנה ששימש עם הקמתו ב-[[1938]] כמועדון נוער. כיום נקרא המקום בשם 'בית וינר', המשמש כמרכז "ארץ מורשת", ובו חדרי לימוד, [[ספרייה]] ו[[ארכיון]] המתעד את השכונות באזור. מול 'בית וינר' שוכן בית הכנסת 'חסד ורחמים', שהוקם בשנת 1925 על ידי בני משפחות ספרדיות (ס"ט) וותיקות מהעיר העתיקה. חזיתו של בית הכנסת מעוטרת מאוד בדלת מתכת ועליה סמליהם של 12 [[שבטי ישראל]], וכן דלת מפוארת של עזרת נשים, שעליה תבליט המזמור "אשת חיל מי ימצא".
מול 'בית וינר' שוכן בית הכנסת 'חסד ורחמים', שהוקם בשנת 1925 על ידי בני משפחות ספרדיות (ס"ט) וותיקות מהעיר העתיקה. חזיתו של בית הכנסת מעוטרת מאוד בדלת מתכת ועליה סמליהם של 12 [[שבטי ישראל]], וכן דלת מפוארת של עזרת נשים, שעליה תבליט המזמור (תהילים) "אשת חיל מי ימצא".
 
[[קטגוריה:נחלאות]]