פרקריה – הבדלי גרסאות

איכרים שבבעלותם הייתה חלקת אדמה כנחלת אבות ([[אלודיום]] - allodium) העניקו אותה לכנסייה בדרך של פרקריה. על פי תעודות שנשארו, מובהר כי אחרי ההענקה האדמה נשארה אצל המעניק, כך שהיה יכול להמשיך ולעבד אותה ולהנות מפירותיה. זאת כל עוד אחד מבני הזוג המעניק היה נותר בחיים. המושג הורחב כך שפרקריה הפכה לסוג של הסכם בו ניתנה לאנשים זכות שימוש והנאה בנכס כנסייתי, למשך תקופה מסויימת או למשך כל ימי חיי מחזיק האדמה, וזאת בתמורה לשרותים שהוענקו לכנסייה.

 

 

בתשובה לבקשתנו, שהואלת להענות לה ברוב חסדך ורחמיך, אתה מרשה לנו להחזיק בנחלה, כך שנוכל לעבד אותה ולהינות מפירותיה, וזאת כל עוד נוותר בחיים או כל עוד יוותר בחיים זה מבין שנינו אשר יאריך ימים על פני משנהו. כל זאת מותנה בכך שלא נעביר או נפחית מערכו של הרכוש שכעת שייך לכנסייה אלא רק נעבד אותו בלי שתהיינה לנו תביעות כלשהם כלפי הכנסייה בעלת הרכוש או כלפיך. אנו מוסריפ פרקריה זו כעדות לכך שהחזקתנו בנחלה לא תגרום ביום מן הימים נזק מכל סוג שהוא או תביעה נגד עובדת בעלותך על הנחלה. גם אם נאריך ימים בחסדי האל. אנו רשאים להשתמש בנחלה כל עוד נותרנו בחיים ואחרי מותנו, אתה או יורשיך או סוכני הכנסייה תקבלנו את הנחלה לבעלותכם המלאה, כולל כל השיפורים והתוספות שנוסיף לה. כל עוד ניוותר בחיים, פרקריה זו תחודש אחת לחמש שנים.