אסכולת פרנקפורט – הבדלי גרסאות

כשאנשי "אסכולת פרנקפורט" היגרו לארצות הברית הם נדהמו ממה שנראה להם ככוחה העצום של [[תקשורת המונים|תקשורת ההמונים]] התומכת בתעשיית [[תרבות פופולרית]] (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית.

תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על–ידי יצירת [[תעשיית תרבות]] אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין העניים והעשירים: רק העשירים צרכו תרבות של [[קונצרט|קונצרטים]], ואילו העניים לא. כיום, כולם מביטיםצופים ב[[טלוויזיה]] ואין יותר פער בין העשירים והעניים כי כולם צורכים אותה תרבות.

אסכולת פרנקפורט התעסקה בעיקר ביחסי שליטה. לטענת החוקרים, הקונפליקט האמיתי הוא בין החיים שיש לבין החיים שהיו יכולים להיות, מבחינת תרבות צריכה כוזבת ומבחינת התנהלות הממשלות. החברה מייצרת משאבים, ורובם לא הולכים לצורכי העם, אלא לצרכים כוזבים (לדוגמה ייצור סוגים רבים של אבקות כביסה). מכאן נגזר המושג "ידע אנסטרומנטליאינסטרומנטלי", שהוא ידע עם השלכות פרקטיות. ידע כזה עסוק בלגלות איך עושים דברים, ולא במה שצריך או ראוי להיעשות. כך גם הדרך הדומיננטית לחשיבה בעולם המודרני, שמתייחסים אליה במדעי הטבע וגם במדעי החברה, היא באמצעות טיעונים אינסטרומנטליים. זאת אומרת, העולם נראה כבסיס לפיתוח אישי וכמשאב להתקדמות, והאנשים אינם אנשים, אלא הם בעלי תכונות ויכולות שאפשר לנצל.

בהקשר זה, בולטת כמה עבודות של אנשי האסכולה כמו המסה של [[תאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]] "הדיאלקטיקה של הנאורות" (Dialektik der Aufklärung) משנת [[1944]] העוסקת בתרבות פופולרית. [[תיאודור אדורנו]], חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. [[ליאו לוונטל]] חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים בהןשבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שעשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים בהןשבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע או שחקניושחקני פוטבול, שלעתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, שינויהשינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה אלא אנשים שמסתכלים עליהם.

אחת מנקודות הביקורת נגד אסכולת פרנקפורט הייתה הטענה שהאסכולה היא למעשה ביקורת רומנטית ואליטיסטית של תרבות ההמונים במחלצות נאו-מרקסיסטיות. מה שמטריד את התאורטיקנים באסכולה, נטען, אינו דיכוי ההמונים אלא העובדה ש[[איאן פלמינג]] או "[[הביטלס]]", ולא המחזאי [[סמואל בקט]] או המלחין [[אנטון וברן]], הם הזוכים לאהבתו של ההמון.

אפשר גם להתפלא מדוע לא היו נשים בין חברי אסכולת פרנקפורט נשים. את הדבר הזה צריך להבין על רקע המוסכמות החברתיות של התקופה שבה פעל המכון. בגרמניה היו בנות הזוג של אנשי אסכולת פרנקפורט שותפות פעילות לעבודת המכון, בעיקר מאחורי הקלעים. הן עצמן לא טיפחו קריירות אקדמיות אבל נטלו חלק הן בדיונים התאורטיים הפילוסופיים והן בביצוע העבודה האמפירית. כנהוג באותם זמנים, הן לא תבעו לעצמן זכויות על העבודה ובסופו של דבר לא זכו להכרה שייתכן והייתהשאולי מגיעההגיעה להן.