אסכולת פרנקפורט – הבדלי גרסאות

אנשי המכון עסקו גם במחקרים אמפיריים. אחד המחקרים החשובים שעשו בראשית שנות השלושים בגרמניה, בטרם עלו הנאצים לשלטון, וניסהניסה לגלות האםאם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. המחקר הזה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של [[פסיכולוגיה חברתית|הפסיכולוגיה החברתית]].

אנשי המכון, בראשותו של [[תאודור אדורנו]], אספו באמצעות שאלונים נתונים מאלפי גרמנים ובנו מאגר גדול מאוד ביחס לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם. את הנתונים הם עיבדו באמצעות פרוצדורות סטטיסטיות פשוטות והגיעו למסקנה שקיים דפוס אישיות מסוים, [[אישיות סמכותנית]] ([[w:authoritarian personality|authoritarian personality]]), של אנשים הנוהים אחר מנהיגים סמכותיים ונוטים לתמוך במשטר טוטליטרי. אנשים בעלי "אישיות סמכותנית" מחפשים תמיד מישהו שיגיד להם מה לעשות ומה לחשוב יותר מאשר אנשים שלא ניחנו בדפוס אישיות כזה ולכן הם עצמאיים יותר ("אישיות דמוקרטית"). אנשים עם "אישיות דמוקרטית" מפתחים חשיבה אוטונומית ולכן אינם נזקקים למישהו שיחשוב עבורם ויורה להם מה נכון לעשות. תאודור אדורנו סיים את כתיבת המחקר והמסקנות בארצות הברית.

כשאנשי "אסכולת פרנקפורט" היגרו לארצות הברית הם נדהמו ממה שנראה להם ככוחה העצום של [[תקשורת המונים|תקשורת ההמונים]] התומכת בתעשיית [[תרבות פופולרית|התרבות הפופולרית]] (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית.

תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על–ידי יצירת [[תעשייתחרושת תרבות]] אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין העניים והעשירים: רק העשירים צרכו תרבות של [[קונצרט|קונצרטים]], ואילו העניים לא. כיום, כולם צופים ב[[טלוויזיה]] ואין יותר פער בין העשירים והעניים כי כולם צורכים אותה תרבות.

על פי גישה זו [[תעשיית הבידור]] משרתת את האליטה השלטת. ככל שמעמדה של תעשייתחרושת התרבות נעשה יותר ויותר איתן, כך היא מסוגלת לשלוט יותר בצורכי הצרכנים: לייצרם, לכוונם ולהשליט בהם משמעת. תעשיית הבידור קובעת שפה משלה, עם תחביר ומילון ייחודי לה. היא מטביעה את חותמה באופן כל כך יסודי עד שכל פרט ופרט בתוך הז'רגון יתאים לתפיסה שלה את המציאות, ולאופן שבו היא רוצה שנתפוס את המציאות. הכפיפה המתועשת הזאת היא עקבית, היא מכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני למטרה אחת ויחידה – להעסיק את חושיהם של בני האדם, כדי שלא יוכלו לחשוב על דבר אחר כמו המהפכה. בידור הוא הארכת העבודה בעידן ה[[קפיטליזם]] המאוחר.

בהקשר זה, בולטת כמה עבודות של אנשי האסכולה כמו המסה של [[תאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]], "'''הדיאלקטיקה של הנאורות"''' (Dialektik der Aufklärung), משנת [[1944]] העוסקת בתרבות פופולרית. [[תיאודור אדורנו]], חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. [[ליאו לוונטל]] חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים שבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שעשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים שבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע ושחקני פוטבול, שלעתיםולעתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, השינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה אלא אנשים שמסתכלים עליהם.