השחתת איבר המין הנשי בקניה

מנהג השחתת איבר המין הנשי נתפס בקניה כסמל לשימור מרחב אתני ומנהגים, זאת מתוך היותו מרכיב מהותי בטקסי חניכה. ההקשר החברתי שבו המילה מתקיימת, משתנה בהתאם לאזור הגאוגרפי ולהשתייכות האתנית. בקהילה בקניה חשיבות המנהג הייתה בעיקר מעבר מילדות לבגרות, והוא היה מסמן את הבנות כמוכנות לשלב הבא: נישואין והקמת משפחה. כיום, בקבוצות מסוימות בקניה המילה נחשבת כסמל קריטי של זהות אתנית או כדרישה דתית וכתנאי הכרחי לנישואין. לצד זאת, בקבוצות מסוימות, המילה מסמלת הישגיות נשית וכן כאמצעי לשימור הבתולים. יש הטוענים כי טקס זה מרסן את הדחפים המיניים של האישה ובכך מבטיח נאמנות מצידה. על כן, בצורה זו נשים רבות, ביניהן גם משכילות ובעלות מעמד, אשר מודעות לסכנות הבריאותיות והנזקים הנובעים כתוצאה מהשחתת איבר המין הנשי מגנות על מנהג זה שכן הן חשות כי הוא מהווה חלק מתרבותן וזהותן האישית. בתוך מרחב מגדרי זה-השחתת איבר המין הנשי משויכת להגעה לגיל בגרות המאפשר נישואים. הגעה לגיל ולשלב זה בחיי הפרט בחברה מצוין כחלק מטקס חניכה.

הקשר בין השחתת איבר המין הנשי לדת

מבחינת ההקשר לדת קיימים חילוקי דעות. פעמים רבות, במיוחד בעולם המערבי, קל להניח במנהג כפרקטיקה המזוהה עם הדת. אולם, למרות שהשחתת איבר המין הנשי הוא מנהג המצוי בקרב דתות שונות, כמו מוסלמים, באף אחד מספרי הקודש של הדתות לא מוזכר או מתואר מנהג זה. ישנם מנהיגים דתיים אשר תומכים בתופעה ואף מחשיבים אותה כמנהג דתי ולוקחים בה חלק, יש כאלו אשר מגנים אותה ורואים בה כאיום לדת ולתרבות וכאלו אשר אינם ברורים לגביה או מתעלמים ממנה. בקניה המנהג הוא חלק מעולם דתי שלם ומבוצע על ידי אנשים מתרבויות, מוצא אתני ודתות שונות; מוסלמים, נוצרים ודתות אפריקאיות מסורתיות. ההקשר הרחב מתייחס לאורח חיים ולקשר שיש לבני הקבוצה האתנית עם אבות קדומים אשר יצרו מנהגים ודפוסי חיים הכוללים בתוכם את טקסי החניכה. בני קבוצות שונות כדוגמת הקיקויו, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בקניה, מאמינים כי הם יכולים ליצור קשר עם אבותיהם באמצעות דבקות במנהגים כמו מילה, כמו גם באמצעות מנהגים כדוגמת הקרבת קורבנות לאבותיהם השוכנים במופעי הטבע-גשם, הרים, כוכבים וכו'.

טקס המילה בקניה וחשיבותו

קניה מונה כ-48.46 מיליון בני אדם, כיום ידוע כי מנהג המילה נפוץ בקרב מספר קבוצות אתניות בקניה, כאשר בקרב קבוצת הסומלים אחוז התופעה מצביע על כ־98%. ישנן קבוצות מרכזיות נוספות בהן נעשה המנהג כמו קבוצת הקיסי (Kisii) המהווים 96%, שבט המסאי Masai)) המהווה 73%, קבוצת האמבו (Embu) המהווים 51%, קבוצת הקלנג'ין Kalenjin)) המהווים 40% ואחרות (Knbs et al, 2010: [null 265).

באזורים בהם המנהג מתקיים באופן נרחב, הוא נתמך על ידי נשים וגברים כאחד. ישנו טקס ריקוד גדול ומפואר הנקרא מאטומו (Matuumo). טקס זה כולל שירים וריקודים, נערך במתחם שבו תתבצע המילה לפני זריחת השמש, ונמשך לכל אורך היום. לפני הטקס, המנתח המסורתי, יחד עם בוגר השבט בוזקים אבקה ודבש על הקרקע וזאת על מנת לטהרה ולמנוע את כניסתם של כוחות מרושעים אשר עלולים לפגוע בילדות שעוברות את הטקס. לאחר מכן, הילדות נכנסות מעוטרות בבדים חגיגיים ועלים מקודשים אל תוך המתחם וההליך מבוצע. המילה מסמלת צעד להפיכתם של הנערים והנערות לחברים מלאים בחיי הקהילה הכפופים לחוק, לכשירים לפעילות מינית, ולקיום למנהגים חברתיים הכוללים את השתתפותם בפעילויות פוליטיות, כלכליות ודתיות. לפיכך, מנהג זה תופס מקום מרכזי בחברה המסורתית בקניה שכן הוא אירוע פסיכולוגי וחברתי החשוב והמכריע ביותר בחיי הפרטים ולימים יחזק את הזהות האתנית והתת-קבוצתית.

משמעות הטקס עבור הנשים

בקניה, אצל רוב הנשים, נישואין והקמת משפחה חיוניים לביטחון כלכלי וחברתי ארוך טווח, במיוחד כאשר הגישה לעדר צאן או בקר, לקרקע או להכנסה תלויה במידה רבה בגברים. לפיכך, לעיתים רצונן של הנשים בנישואין ראויים המעניקים לה יציבות כלכלי, ביטחון חברתי וחיי משפחה הוא כה חזק, כך שזה מה שמניע אותן לדבוק במנהג זה. בנוסף, נשים אשר לא עברו את תהליך המילה עלולות להיתפס כטמאות בעיני החברה, ומכאן ככאלו אשר אינן ראויות לנישואין. על כן, הטקס מבטיח לנשים תמיכה כלכלית וחברתית לכל חייהן. כמעט בכל הקבוצות האתניות נשים לוקחות על עצמן את האחריות על טקס החניכה ותהליך המילה. היבט זה של המנהג, אשר קובע כי על הנשים להיות אחראיות מוסיף דינמיקה היררכית מסוימת בקרב הנשים והבנות. הנשים המעורבות בתהליך היזום של ההכנות, הטקסים וחיתוך איבר המין, זוכות לסמכות מוגברת על פני אחרים ואחרות.

הקמפיין נגד השחתת איבר המין הנשי בקניה

עד 1930 החינוך בקניה הקולוניאלית נשלט ברובו על ידי המיסיונרים הנוצרים האירופאים. הפילוסופיה של מערכת החינוך הזו הייתה להעניק לתושבים ניסיון בתעשייה שכלל לימודי חקלאות, היגיינה קריאה וכתיבה, וזאת על מנת להפוך אותם לאזרחים מועילים שילמדו את הערך של עבודה קשה. הלימודים במערכת החינוך הזו כללו גם ביטול מנהגים מקומיים שהמיסיונרים ראו בהם לא נוצריים וביניהם המנהג של השחתת איבר המין הנשי. הקמפיין נגד המנהג נועד לחנך ולשכנע את האפריקנים הבוגרים ואת חברי הכנסייה לוותר בהתנדבות על המנהג, ובו זמנית דחפו את השלטון הקולוניאלי להתערבות משפטית שתאסור על המנהג. המאבק בקיום מנהג מילת הנשים החל בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. השלטון הקולוניאלי הבריטי בקנייה תפש את מנהג מילת הנשים כנוהג מכאיב, מבעית וכזה שמתאים לברברים בלבד. היו אלו המיסיונרים שהחלו את המאבק לחיסול מנהג מילת הנשים ולא השלטונות, שראו במאבק זה צעד מסוכן שעשוי לערער את המקום מבחינת פוליטית, מוסרית ותרבותית. על כן, השלטונות לא הוסיפו על הפעילות המיסיונרית, פרט לפרסום הצהרה בשנת 1925 המגנה את ביצוע המנהג, ומוצע בה סיוע משפטי לבנות שמנסות לברוח מקיום המנהג של מילת הנשים.

בשנת 1929 החריף המיסיון את המאבק ופרסם צו הקובע כי משפחות אשר מאפשרות לבצע את מנהג מילת הנשים בבנותיהן לא יורשו להיכנס למוסדות הלימוד של המיסיון. בנוסף הוחלט כי מי שמגיע ללמוד יתחייב כי לא יאפשר לקיים פולחן זה בבנותיו. כך קרה שבנות שעברו את הניתוח הושעו מבית הספר, האימהות אינן הורשו לבקר בכנסיות וילדיהם של אלו שלא הוקיעו את המנהג לא הורשו לבקר בבתי הספר המיסיונריים. הצו עורר מחלוקת חריפה גם על ידי אלו שזכו לקבל חינוך בבתי הספר של המיסיון וגם על ידי אלו שהיו נעדרי חינוך-כולם התייחסו לנושא בחומרה רבה. בני השבט פנו בעצומות לממשלה ולרשויות החינוך כנגד הצו (צבר פרידמן ותמרקין 1997, 69)^[9]. הם ראו במאבק במנהג חתירה תחת המסורת והתרבות של השבט.

תקוות המיסיונרים הייתה כי בדרך זו יהיו מורים מתאימים שיוכלו לעצב את דרך חשיבת הילדים בהתאם לתפישת עולמם. דבר אשר הוביל להקמת בתי ספר נפרדים וגם להקמת כנסיות עצמאיות נפרדות. נוסדו בתי ספר מופרדים חופשיים לגמרי מהשפעה מיסיונרית בענייני חינוך ובענייני דת. הכנסיות הללו, שראו עצמן כנוצריות לכל דבר, מצד אחד מחו על הנחיתות של האפריקנים במסגרת כנסיות המיסיון, מצד שני רצו לשמור על הדת הנוצרית אך שאפו להתאימה לצרכיו של האפריקאי המאמין, לאורח חייו ולדרכי החשיבה שלו. בשנת 1930 הועלתה השאלה של מילת הבנות בבית הנבחרים הבריטי, ומונתה ועדה של חברי פרלמנט כדי לחקור בעניין. הוחלט אז שהפתרון הטוב ביותר לבעיה הוא באמצעות חינוך ולא באמצעות צווים ותקנות, וכי עדיף לאנשים הנוגעים בדבר לבחור במנהג הנראה להם ביותר. בשנת 1931 התקיימה בז'נבה, בחסות הקרן להצלת הילדים, ועידה שנושאה היה ילדי אפריקה. בוועידה זו טענו נציגים מאירופה כי הגיעה העת לחסל "מנהג ברברי" זה. הנציגים טענו כי חובתה של הוועידה לקרוא לממשלות אשר בארצותיהן נוהגים לפי מנהג זה, ולחוקק חוקים המפלילים כל אדם שמבצע את המנהג. הקריאה לביטול מנהג חברתי של עם באמצעות חוק לא התקבלה בלב שלם על ידי רוב הנציגים בוועידה. דעת הרוב תמכה בדרך של חינוך, אשר תאפשר לעם לקבוע באורח חופשי באילו מנהגים הוא רוצה להחזיק, ומה הם המנהגים שמהם הוא רוצה להיפטר. עדויות משכנעות לשינוי רדיקלי נובעות ממחקר דמוגרפי אנתרופולוגי שנערך בין השנים 1974-1975. החוקרים לא מצאו נשים בגילאים 61 שנים ומעלה שלא נימולו, אך נמצא כי 16% מהנשים בטווח הגילאים-41-60 ו-57% בטווח הגילאים 20–40 לא נימולו. הם גם מצאו שההחלטות הראשונות שלא למול נעשו בשנות השלושים. באותה עת, 61% מהאמהות היו נוצריות, ונמצא כי קיים קשר הדוק בין הבנות שלא ביצעו השחתת איבר המין הנשי לבין החינוך של הוריהם שהיו נוצריים. השינוי הוא תוצר משותף של "התמערבות", במיוחד כפי שבאה לידי ביטוי בבתי הספר, ובתמיכה הנוצרית.

המאבק בקמפיין

המאבק שמאפשר להמשיך את קיום מנהג מסורתי זה הופך להיות הגנה על הזהות התרבותית של בני שבט הקיקויו. הליך המילה נחשב ללבו של המוסד ולו משמעויות חינוכיות, חברתיות, מסורתיות ודתיות עצומות.

כאשר החליטו המיסיונרים בשנת 1928 לצאת להתקפה חזיתית נגד מילת הבנות, הם נתקלו בהתנגדות חריפה לא רק מצד בני הקיקויו שהאמינו בדת המסורתית, אלא גם מצד לא מעטים מחניכי המיסיון. החניכים האלו, על אף שחונכו במוסדות המיסיון וקיבלו על עצמם את הנצרות, לא ניתקו עצמם לחלוטין ממסגרתם החברתית ולא התכחשו למורשתם האתנו-תרבותית. מאחר שלטקס היה בעל חשיבות עליונה בקרב בני הקיקויו, היה להם קשה לבחור באופן חד משמעי בין הנצרות לבין התרבות המסורתית. רבים ממשכילי הקיקויו שקיבלו עליהם את הנצרות, עמדו על זכותם למצוא את האיזון בין הדת המערבית לבין התרבות המסורתית. הם טענו כי אין בטקס המילה יסודות לא נוצריים וקיומו אינו מעמיד בספק את אדיקותם הנוצרית. בניגוד אליהם, היו בני קיקויו אחרים שהסכימו עם עמדת המיסיונרים ופעלו יחד איתם נגד מילת הבנות. אלו היו קבוצות נוצריות מתוך בני הקיקויו, שהיו משוכנעות כי מילת הנשים לא נכללת בנצרות.

ב-1924 קמה התנועה-KCA) Kenya Central Association), אגודת קיקויו המרכזית, אשר פעלה בעיקר סביב הסוגיה של מילת הבנות בקניה. ב-1928, עמד בראש התנועה ג'ומו קנייטה (Kenyatta), לימים ראש הממשלה הראשון של קניה. כך בהדרגה מתחילות לקום כנסיות אפריקאיות עצמאיות ולמעשה מוכיחות כי שישנה חלופה למיסיון האירופי. פעילי התנועה ניצלו את המנהג השנוי במחלוקת ואת בתי הספר העצמאיים ושניהם הפכו לחלק מהמאבק האנטי קולוניאלי. "אגודת הקיקויו המרכזית", שייצגה במקרה זה את הזהות התרבותית של בני הקיקויו, העמידה עצמה בראש המאבק נגד מתקפת המיסיון.

המאבק על הגנת טקס המילה נתפס בעיני האגודה כהזדמנות להגביר את השפעתה בקרב בני הקיקויו. בתגובה המיסיונרים מיקדו את התקפותיהם באגודה, בה ראו את אחד המעוזים העיקשים של המסורת. בקניה בשנות השלושים המוקדמות, הושגה פשרה בין המיסיונרים לבין נציגיהם של שבט הקיקויו אשר קבעה כי קיום הנוהג של מילת הנשים יכול להימשך בתנאי שהוא נעשה באופן פרטי ללא פולחן. בשנת 1934 כאשר הבין המיסיון כי איבד את המונופול שהיה לו עד אז בתחום החינוך והדת, חדלו המיסיונרים ממאבקם. בתוך כמה שנים הצליחו הכנסיות האירופאיות להתגבר על המשבר ולהרחיב את פעילותיהן על ידי שילוב אפריקנים בתפקידי מפתח והתאמת תוכנית הממסדים לתרבות האפריקאית. למרות כל זאת, איבד המיסיון את המונופול ולא שב לכוח שהיה לו טרם יצא למאבק בניסיון לחסל את מנהג מילת הנשים בקניה.

מוסדות אלו, על כל מגבלותיהם, תרמו תרומה חשובה ביותר לתהליך הפוליטיזציה של האליטה האפריקנית המודרנית. מעבר לכך, הקמת מערכת חינוך עצמאית וכנסיות עצמאיות לא שיקפה את דחיית הנצרות והתרבות המערבית אלא את דחיית הדומיננטיות של המיסיון האירופי בשני התחומים הללו. כישלון מאבקם של האפריקנים הנוצרים למען אוטונומיה דתית בתוך הכנסיות והקמת כנסיות עצמאיות סימלו שלב חשוב בגיבוש הזהות האפריקנית הקנייתית ובצמיחת המחאה האנטי קולוניאלית. ה-KCA זכה ברווח פוליטי באמצעות בתי הספר והכנסיות העצמאיות, שנותרו בקניה עד 1952. באמצעות טעויות וחוסר היערכות של הממשלה, השפעת הקולוניאליזם ותהליכי המודרניזציה על אורחות חייהם של בני הקיקויו הייתה גדולה לאין ערוך מהשפעתם על בני מערב קניה. לא רק הניתוק מן הקרקע, בשל גזל האדמות על ידי השלטון, אלא גם עצם ההיתלשות מהמסגרות החברתיות המסורתיות, הביאו עמם רדיקליזציה פוליטית. העימות התרבותי סביב מילת הנשים הוסיף ממד של מלחמת תרבויות ליחסים בין בני הקיקויו לבין השלטון הקולוניאלי. משבר זה הותיר משקע בקרב בני הקיקויו וכאמור הביא להקמתה של מערכת חינוך עצמאית שהגבירה את הפוליטיזציה שלהם ואת נטיית מקצתם לרדיקליזם פוליטי. המאבק שלהם למען שימור המסורת סימל בעיני רבים מהם את המאבק הכולל לעצמאות פוליטית וכלכלית. אי לכך, עצמאות תרבותית נעשתה לגורם מרכזי בהווייתה של חברת הקיקויו כולה.