פתיחת התפריט הראשי

מל מרמלשטיין (נולד ב-25 בספטמבר 1926, באורוסוויג אוקראינה, ליד מוקצ'בו) הוא ניצול שואה ממוצא הונגרי. מרמלשטיין הוא הניצול היחיד ממשפחתו, שהושמדה כולה באושוויץ. מרמלשטיין יצא כנגד המכון לסקירה היסטורית, וניצח. בעקבות משפטו הוחלט פסק דין תקדימי, כי השמדת היהודים בתאי הגזים באושוויץ היא עובדה שלא ניתן לערער עליה בבתי משפט.[1]

ביוגרפיהעריכה

 
בוכנוולד, 1945. על פי דיווחים מל מרמלשטיין שכב על המיטה העליונה בקצה השמאלי

ב-1980 המכון לסקירה היסטורית הציע פרס כספי של 50,000 דולר לכל מי שיכול להוכיח כי יהודים הושמדו בגז באושויץ. מרמלשטיין כתב בתגובה מכתב למערכת של העיתונים לוס אנג'לס טיימס, וג'רוסלם פוסט כנגד המכון. המכון חזר והציע למרמלשטיין אישית את הפרס אם יוכל להוכיח את דבריו. מרמלשטיין הגיש הצהרה נוטריונית בה הוא מעיד על כי ראה את אמו ואחיותיו מובלות לתאי הגזים. המכון לסקירה היסטורית סירב לתת לו את הפרס בטענה כי עדותו היא לא הוכחה מספקת. באמצעות עורך הדין ג'ון קוקס מרמלשטיין תבע את המכון בבית המשפט העליון בלוס אנג'לס, עבור הפרת חוזה, הטעיה, השמצה, הכחשה של עובדות מוכרות למטרות לא צודקות, וגרימה של מצוקה רגשית. שני הצדדים ביקשו מהשופטים להוציא הצהרה. מרמלשטיין טען כי הדרישה של המכון "לראיות" על שימוש בתאי הגזים, הוא כשלעצמו פוגעני. המכון לעומתו טען כי מרמלשטיין אכן לא הוכיח את ההשמדה של יהודים בגז ולכן לא חייבים לשלם לו. ב-1981, השופט תומאס ג'ונסון קבע לטובת מרמלשטיין וקבע את הקביעה המשפטית, כי השימוש בגז להשמדת יהודים הוא עובדה מוכרת, ואין צורך להוכיחה בבית המשפט. ב-1985 השופט רוברט וונקה פסק לטובת מרמלשטיין וקבע כי על המכון לסקירה היסטורית לשלם לו 90,000 דולר ולפרסם בפניו ובפני כל הניצולים התנצלות פומבית.[2]

ב-1986 המכון תבע את מרמלשטיין תביעת דיבה, אך ביטל אותה שנתיים אחר כך. מרמלשטיין תבע פעם נוספת את המכון ב-1988 בעקבות פרסום במגזין שלהם. מרמלשטיין פרסם ספר ביוגרפיה הנקרא By bread alone. בספר סיפר אודות המאבק המשפטי שלו כנגד המכון. סרט הטלוויזיה לעולם נזכור, בכיכובו של לנרד נימוי, מ-1991, מספר את סיפורו של מרמלשטיין והתביעה כנגד המכון.

הערות שולייםעריכה