ממלכת ג'אנג'ארו

ג'אנג'ארו (ידועה גם בשם יאמה) הייתה ממלכה קטנטנה בדרום אתיופיה. הייתה ממוקמת בין נהר האומו ובין נהר הגילגאל גיב, ממערבה גבלה בממלכת ג'ימה ובדרומה בממלכת גארו. שלושה הרים גבוהים ממוקמים בממלכה זו הר בור אמה, הר אזולו והר טובה, ובכך אפשר לזהות את מיקומה של הממלכה הקדומה.

ממלכת ג'אנג'ארו
משטר מונרכיה
עיר בירה פופה
היסטוריה
הקמה  
תאריך הקמה המאה ה-15
פירוק  
סיפוח לאימפריה האתיופית 1894
ישות יורשת האימפריה האתיופית
דמוגרפיה
דת נצרות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מלכי ג'אנג'ארו
שושלת האלמאם גאמה
אבבה באגיבו
אבבה צ'אבסה
שושלת קוינייאב
ווארקאנב
באזאב
זיטה
טאראטה
קוינס
דוקה
באנגארסה

אף על פי שהייתה אחת מהממלכות של הסידמאים, עד כיבושה על ידי אתיופיה ב-1894 לא הייתה ידועה והייתה מבודדת משכנייה. האירופאים הראשונים הגיעו לממלכה זו רק בשנת 1614 רק אחרי 1850 האזור היה ידוע יותר לזרים מחוץ לממלכה. כמה מהאנשים אשר ביקרו את הממלכה מתארים את תושבייה במילים "המהגים שלהם כלכך ברברים ומוזרים ביותר"[1].

היסטוריהעריכה

ג'אנג'ארו מוזכרת לראשונה בשיר ניצחון של הקיסר יסחק הראשון. המלכים הראשונים של ג'אנג'ארו היו שייכים לשושלת האלמאם גאמה, שגורשו על ידי שבט מווה, שעל פי המסורת הגיעו מהצפון.

ב-1844 לוחמים של ממלכת ג'ימה הביסו את צבא ג'אנג'ארו, והמלך של ג'אנג'ארו נלקח כאסיר. הוא זכה לחופש רק ב-1847 והמשיך את מאבקו כנגד שכינו[2].

ממלכת ג'ימה כבשה חלק מג'אנג'ארו ב-1880. ויתר המלכות סופחה לממלכת שאווה על ידי סאהל מאריאם בשנת 1894 ומלכה האחרון בתור ממלכה עצמאית, אבבה באגיבו, ברח לגאראגה, אבל לבסוף נכנע לקיסר מנליק השני. בנו אבבה צ'אבסה התנצר, ואימץ את השם גאברה מאדהאן, ושירת את אתיופי שהחזיק באחוזה פיאודלית.

בעקבות הארגון המנהלי החדש שיזם הקיסר היילה סלאסי בשנת 1942 הממלכה נעשתה חלק ממחוז קאפה. האימוץ של החוקה החדשה בשנת 1995 ג'אנג'ארו נעשתה חלק ממחוז מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום, כיום שטח הממלכה חופך את שטחו של הפלך המיוחד יאם.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ G.W.B. Huntingford, The Galla of Ethiopia; the Kingdoms of Kafa and Janjero (London: International African Institute, 1955), p. 137.
  2. ^ Mordechai Abir, The era of the princes: the challenge of Islam and the re-unification of the Christian empire, 1769-1855. (London: Longmans, 1968), p. 91.