מצלמת רפלקס
מצלמת רפלקס בעצמית אחת (באנגלית: Single-Lens Reflex ובקיצור, SLR), היא משפחת מצלמות המיועדות הן למקצועיים והן לחובבים. תפעולה של טיפוס מצלמה זו גמיש מאוד, ומאפשר לראות לפני הצילום את התמונה שתתקבל, לשלוט ידנית בגודל הצמצם ובמהירות התריס, כדי להשיג תוצאות רצויות. מצלמות רפלקס הן המצלמות הטובות ביותר, להן מיטב הביצועים והיכולות, ובהן הושקעה מיטב הטכנולוגיה בתחום הצילום במשך כמה עשורים. אחד הסממנים החיצוניים של המצלמה הן העדשות המתחלפות, המאפשרות לצלם בזוויות, במרחקים, ובתנאי תאורה שונים. בתחילת המאה ה-21 החל מעבר של צלמים מקצועיים וחובבים למצלמות רפלקס דיגיטליות, אשר החליפו בהדרגה את מצלמות סרטי הצילום.
מנגנון פנימי
עריכהבמצלמה נעשה שימוש במראה (2) הממוקמת בין העצמית (1) לבין סרט הצילום (או החיישן במצלמה דיגיטלית) בזווית של 45 מעלות.
מראה זו מטילה את התמונה על מסך מיקוד (5) ומשם דרך מנסרה מחומשת (7) לעינית ואל עינו של הצלם (8) לבסוף.
בזמן הצילום מתרוממת מראה זו, והאור מהעדשה מגיע אל תריס שנפתח (3) והאור שמקורו בעצם המצולם מגיע לסרט הצילום (4) או החיישן.
ייחודה של מערכת זו הוא יכולתו של הצלם לראות בדיוק את התמונה המתקבלת בעדשה המחוברת למצלמה, במקום להתבונן בדמות העצם המצולם, מצידה של העדשה כמקובל במצלמות רגילות.
במקביל לשימוש במצלמות אלו השתמשו במצלמות רפלקס בעלות שתי עדשות (TLR): אחת הקרינה את התמונה על סרט הצילום והשנייה על עינו של הצלם כמו ב-SLR, רק עם מראה קבועה שאיננה מתרוממת. החיסרון המובנה בשיטת שתי העצמיות הוא כפול: לרוב, התמונה המתקבלת שונה מעט מזו שרואה המצלם, ולזוג העדשות עלות כפולה בהשוואה לזו של עדשה יחידה.
מצלמת רפלקס דיגיטלית (DSLR)
עריכה
מצלמת רפלקס דיגיטלית היא בעלת מבנה דומה מאוד למצלמת רפלקס לפילם, אך חיישן אור דיגיטלי (CCD או CMOS) מחליף את סרט הצילום. במצלמות אלו משתמשים צלמים מקצועיים וחובבים מתקדמים. העלות של מצלמות רפלקס איננה שווה לכל כיס ועומדת על 350-1,000 דולר לתצורה בסיסית או בסיסית מתקדמת.
במצלמות ה-DSLR הראשונות, היה ההבדל היחיד בינן למצלמות הפילם השימוש בחיישן הדיגיטלי. עם הזמן פותחו מצלמות SLR דיגיטליות לחלוטין, שבהן נוספו תכונות המאפיינות מצלמות דיגיטליות (מסך צפייה, תפריטים, חיבור למחשב). חיישן המצלמה גדול יותר מאשר במצלמות דיגיטליות זולות יותר, והדבר אף מכתיב את גודל ומשקל העדשות. השימוש בחיישן גדול משפר את איכות התמונה (הוא מקטין את כמות הרעש האלקטרוני, בשל קליטת אור יעילה יותר), אך גם מעלה את מחיר המצלמה.
מצלמות רפלקס דיגיטליות נותנות מענה לרוב החסרונות של מצלמות דיגיטליות רגילות כמו תמונות איכותיות, מחזור צילום מהיר, ראייה מקדימה חדה, ושימוש ברגישות גבוהה (ISO) ללא חשש לרעש וכתוצאה מכך, לגרעיניות של התמונה.
חסרונות של מצלמת הרפלקס הדיגיטלי הם, מלבד העלות הגבוהה, חוסר יכולת מובנית לראות בעינית בזמן החשיפה, זמן שבו המראה מתרוממת כדי לאפשר לתריס לקבל אור מהעדשה, וכאשר המראה מתרוממת, נחסם האור מהעינית.
כדי לעקוף בעיה זו, הוספה תכונה בשם Live View, המאפשרת לראות את המצולם על המסך האחורי במקביל לעינית, אפילו בעת החשיפה. כמו במצלמות קומפקטיות, כיום יש גם אפשרות לצלם וידאו בפורמט HD על-גבי מצלמות רפלקס, אם-כי לא בכל הדגמים ישנה מערכת אוטו-פוקוס שהיא יעילה מספיק עבור צילום וידאו.
אחד הדגמים בהם מותקנת מערכת אוטו-פוקוס שמותאם במיוחד לצילום וידאו, הוא הקנון 70D, שבו למעשה כל הפיקסלים בחיישן משחקים תפקיד במערכת האוטו-פוקוס. חידוש זה, משנת 2013 נקרא בשם Dual Pixel System, והוא מבטיח שינוי דרמטי של מגבלה ידועה זו.
חיסרון ידוע של מצלמות רפלקס נובע ממבנה המנגנון שלהן, והוא גודל ומשקל. סרבול המצלמה בולט במיוחד לנוכח המזעור המרשים של מצלמות דיגיטליות שאינן ריפלקס. חיסרון זה מקבל לאחרונה פתרון בדמות מצלמות חסרות מראה (ILEV - Interchangable Lens Electronic Viewfinder) שכוללות עדשות מתחלפות, תריס מכני וחיישן גדול כמו במצלמת רפלקס סטנדרטית, אך במקום העינית האופטית הן כוללות עינית אלקטרונית המייתרת את מנגנון המראה המוכר במצלמות רפלקס, שמסרבל מאוד את מצלמות הרפלקס הרגילות.
בעיה נפוצה שקיימת במצלמות רפלקס דיגיטליות היא הצטברות גרגירי אבק על החיישן, עקב החלפת עדשות. ישנן חברות שניסו להתגבר על הבעיה באמצעות הרעדה אולטראסונית של החיישן. אחת החברות, Sigma, התקינה מחיצה שקופה ואטומה בין החיישן לבין העדשה, כך שאין אפשרות לאבק לחדור אל תא החשיפה. במקרה שאין מנגנון שכזה, נדרשת התערבות של טכנאי לניקוי החיישן, אם-כי כיום יש גם קיטים מסוגים שונים, לניקוי עצמי של החיישן, באמצעים מיוחדים שבהם אין מגע ישיר בין כלי הניקוי לבין החיישן.
מצלמה דיגיטלית דמוית רפלקס
עריכהמצלמה דיגיטלית דמוית SLR (באנגלית: SLR-like cameras) היא מצלמה דיגיטלית המאפשרת להתבונן בעצם המצולם דרך העצמית, באנגלית: (Through-The-Lens - TTL), אך לא על ידי שימוש בעינית אופטית. במקום זאת, מוקרנת הדמות על מסך ה-LCD של המצלמה (בשיטת Live-View המוכרת ממצלמות רפלקס), או בעינית האלקטרונית שלה (במידה וקיימת) שהיא למעשה מסך ממוזער בו מתבוננים דרך עינית. זאת, לעומת מצלמת SLR "אמיתית" שבה צופים בנושא הצילום דרך העינית האופטית, בעזרת מראה ומערכת עדשות.
העינית האלקטרונית היא ברזולוציה נמוכה מהעינית האופטית והתגובה שלה איטית, אבל ניתן לקבל באמצעותה דמות שאינה מוסטת, תוך שימוש במנגנון דיגיטלי פשוט יותר מהמנגנון האופטי. במצלמות דמויות SLR לא ניתן בדרך כלל להחליף את העצמית, לכן מקובל לשלב בהן עדשות זום או סופר-זום, אשר חלקן חורג בהרבה ביכולותיו, מהמקובל בעדשות המיועדות ל SLR.
היחס האפשרי של אורכי המוקד בעדשות זום המיועדות למצלמות דמוי SLR, מגיע לרוב ליחס של בין 1:12 ליחס של 1:60 שהוא למעשה יחס טלסקופי חזק מאוד, וזאת מכל היבט של צילום שאיננו לצורכי אסטרונומיה או לצורכי צילום אווירי, וברור שיחס כזה איננו אפשרי כלל על מצלמות SLR בטכנולוגיה הנוכחית, והוא מתאפשר על מצלמות דמוי SLR הודות להבדל בגודל החיישן. גודל החיישן מכתיב למעשה את גודל ומשקל העדשות אשר אמורות לשרת אותו, ומתקיים למעשה, יחס-ישר בין גודל החיישן, לבין גודל העדשות המתוכננות עבורו.
ישנם מספר יתרונות למנגנון האלקטרוני על פני המנגנון האופטי: בגלל השימוש בעצמית קבועה, אין במצלמה דמוית רפלקס חשש ללכלוך המנגנון האלקטרוני הפנימי בעת החלפת העדשות, וניתן לצלם בו סרטוני וידאו. תכונה זו של צילום וידאו, קיימת היום ברוב מצלמות ה-DSLR וזה נעשה דרך המסך ולא העינית, בשיטת Live-View, היות שבעת חשיפה רצופה ב SLR כפי שהדבר מתבצע בעת צילום וידאו, המראה נמצאת במצב העילי שלה, מצב שבו היא חוסמת את האור אשר אמור להגיע אל העינית.
