מקצועות הרפואה

מקצועות הרפואה הם מקצועות הכורכים בתוכם אבחנות וטיפולים רפואיים שונים בגוף או בנפש האדם. מלבד מקצועות הרפואה היסודיים, שהם רפואה כללית ורפואת שיניים, מקצועות הרפואה כוללים בתוכם את שלל סוגי ההתמחויות ברפואה.

סוגי מקצועות רפואה עריכה

על פי ההגדרה המקובלת מקצועות הרפואה הם המקצועות שבעליהם נושאים בתואר רופא, כגון רופא כללי, כירורג, מרדים, קרדיולוג, רופא ילדים, גינקולוג, פסיכיאטר, נוירולוג וכו'[1], וכל יתר המקצועות שבעליהם אינם מחזיקים בתואר רופא, מכונים מקצועות פרה־‏רפואיים כיון שאינם עוסקים ברפואה ממש אלא כפופים לה. עם זאת השימוש במונח "מקצועות רפואיים" כלפי כל מקצועות הבריאות, לרבות כלפי מקצועות פרה־רפואיים, עדיין רווח[2].

מקצועות הרפואה היסודיים שעליהם נסמכים שאר מקצועות הרפואה הם:

רפואה כללית – המיומנות לזהות ולאבחן מחלות או בעיות שונות בגוף האדם ואף לטפל בהן. רופא שסיים את שנות לימודיו באוניברסיטה במסלול של רפואה כללית מכונה רופא כללי. לאחר מכן, אם יבחר יוכל להתמחות במקצוע רפואה ספציפי כמו רפואה פנימית, כירורגיה, פסיכיאטריה, קרדיולוגיה, אף־אוזן־גרון, אורתופדיה, פלסטיקה, ועוד.
רפואת שיניים – המיומנות לזהות ולאבחן מצבים שונים ומחלות פתולוגיות בשיניים ואף לטפל בהן. באופן כללי, רופא שיניים זכאי לרישיון לאחר שסיים את חוק לימודיו. לאחר מכן ניתנת לו האפשרות להתמחות ספציפית ברפואת שיניים כמו אורתודנטיה, אנדודונטיה, כירורגיית פה ולסת ועוד.

רישוי עריכה

הסמכות למתן רישוי לעסוק במקצועות הרפואה נמצאת בידי האגף לרישוי מקצועות רפואיים שבמשרד הבריאות. מקצועות הרפואה שבסמכות אגף זה לתת רישוי לעסוק בהם הם רפואה כללית ורפואת שיניים. לעומת זאת, רופאים המתמחים באחד ממקצועות הרפואה נדרשים לעבור מבחן רישוי על ידי המועצה המדעית של הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל, ורק לאחר מכן יקבלו רישיון מומחה והיתר לעסוק בתחום הספציפי שבו התמחו[3].

בשונה מהמקצועות הרפואיים שהעיסוק בהם מותנה ברישוי שבתחום סמכות משרד הבריאות, מקצוע הווטרינריה מותנה ברישוי שבתחום סמכותו של משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ואינו בתחום אחריותו של משרד הבריאות.

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה