משתמשת:Anat Moberman/טיוטה
_-_Google_Art_Project.jpg)
העיסוק, הבלתי-פוסק, בדמותה ואישיותה החייתית של הפאם-פאטאל, שאופיינו בהענקת פרטים פיזיים חייתיים לדמותה הנשית, הוליד, במאה ה-19, את ה"ואמפ" (“Vamp”) – האשה הערפדית, השותה את דמו של מאהבה. הערפדית, גלגול נשי-מודרני, של המאה ה-19, לואמפיריזם, אשר לרוב היה תופעה גברית, הייתה ביטוי חולני לאופן תפיסתם של הגברים של המאה ה-19 את האשה המינית. מאחר שמיניות הייתה גורם שלילי, האשה המינית נתפסה כסובלת, לדעתם, "מעודף מיניות", ועל-כן גם מסוכנת לנפשם ולגופם.[1]
על-פי המיתוס, ואמפירים הם יצורים של הלילה; את מעשיהם הם עושים בלילה, והם מסמלים את צידה האפל של נשמה אבודה. אור התקשר, באופן מסורתי, עם רוחניות, הגיון וגבר, בעוד חשיכה התקשרה עם רוע, כאוס, אינטואיציה, התת-מודע ואשה. נשים, כמו הואמפירים, נתפסו כחסרות-היגיון, יצורים מסתוריים שכוחותיהם מתעצמים בלילה. הנשים קיבלו את הכינוי "ואמפ'ס" – נשים ערפדיות השואבות מגברים את האנרגיות שלהם בשעות לילה אינטימיות.[1] ואמפיריזם לא היה רק עוד דימוי, מתוך דימויים רבים, של האשה הפאטאלית, אלא הפך לתכונה עיקרית הטבועה באישיותה החייתית, ואף מנחה אותה במעשיה; סופרים, משוררים וציירים מסוף המאה ה-19 הטמיעו את מאפייני הערפדיות לתוך דימויי הנשים הפאטאליות. הערפדית הפכה לאב-טיפוס של אשה המשתמשת בקסמיה או בתכסיסיה על-מנת לפתות ולנצל גברים. טורפת את המאהב באכזריות, הורסת אותו, ומשום שהיא אשה פאטאלית, לא ניתן לעמוד בפניה, גם כאשר היא שותה את נוזל חייו, הדם, של הגבר, אשר בא לסמל, פסיכולוגית, את הזרע.[2]
נושא האשה ואמפיר, שהחל להופיע ביצירותיהם של משוררים וסופרים במחצית המאה ה-19, תפס תהודה בתרבות של סוף המאה ה-19. בתיאורים אלו של האשה כערפדית נעדר יסוד האנושיות. מכאן, שהיא חייתית, וכפי שהואמפירים חייבים לספק את מיניותם במשתאות של דם, השומרים על כוחותיהם וגופם, כך הערפדית חייבת לספק את תשוקתה בשתיית מיניותם של הגברים ועל-ידי כך היא משיגה, אם לא מעצימה, את שליטתה עליהם. ביצירתו של פלובר (Flaubert),"פיתויי אנטואן הקדוש"[3] מופיעה הערפדית: אשה חדשה זו לא הייתה אלא "הערפדית אשר סיפקה את הגברים הצעירים הנאים על-מנת לטרוף את בשרם – "מכיוון שדבר אינו כה טוב לרוחות אלו מאשר דם המאהבים".[3]
אחת היצירות, האמנותיות, העוסקות במוטיב הערפדית, היא יצירתו מ־1895, של הצייר הנורווגי אדוארד מונק, "ואמפיר", הנמצאת כיום במוזיאון מונק, אוסלו. ביצירה זו מתאר מונק זוג, גבר ואשה, כאשר ניכר בעליל כי הכוח החזק, השליט והמכאיב במערכת היחסים ביניהם, הוא בידי האשה. הגבר מרכין את פלג גופו העליון, זרועותיו חובקות את גופה של האשה בעוד היא רוכנת מעליו, כלפי צווארו, ונועצת שיניה בצווארו, כאשר שיערה האדום, הגולש מראשה לכתפיה, יוצר אשליה של דם זורם. הגבר, אינו מביע כל התנגדות, אלא להפך, הוא מתמסר לנשיכתה צמאת-הדם.
אופן הצגה מעין זה מעלה תפיסה מעמיקה בדימוי הערפדית ומאהבה-קורבנה: ואמפיריזם מתקשר עם אהבה מצד הקורבן, אשר רוצה שישתו את דמו. כך, מלבד הדימוי המיני-הרסני גרידא, קבל דימוי האשה-הערפדית גם נופך רומנטי, המקשר אהבה, שביטויה הוא במיניות, עם כאב ואף עם מוות. הפאם-פאטאל, שהיא הכוח החזק והדומיננטי בקשריה, יוצרת מערכות יחסים המבוססים על סאדיזם-מזוכיזם, אהבה וכאב. הגבר, הנמשך לאותה אשה מפתה וקטלנית, משתף עמה פעולה, למרות הכאב הכרוך במערכת יחסים מעין זו. מכאן, שהקשר בין הערפדית לקורבנה, הוא קשר של אהבה. היחסים בין הערפדית לנבחר הם של נאהבים מקודשים. הדם של האובייקט הנאהב הופך לדמו של הערפדית; השניים הופכים לאחד באיחוד מיסטי, הדם הופך לנוזל קדוש.[4] לאחר שהואמפ אהבה, מילולית ופיזית, את הנבחר עד מוות, הנבחר מת לתוך חיים חדשים והשניים מאוחדים, בקשר נישואין, לנצח. לשתף דם הוא פעולה של שתוף סוד החיים, והדם השייך לכל הנבחרים, אשר הם בו-זמנית הנאהבים והמאהבים, זורם מגוף לגוף כסמל לאחדות אינסופית.[5]
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Frueh, Joanna, Re-Vamping the Vamp, Arts 57, 1982, עמ' 98
- ^ Dijkstra, Bram,, Idols of Perversity, Fantasies of Feminine Evil in Fin de Siecle Culture, Oxford: Oxford University Press, 1986, עמ' 334
- ^ 1 2 Flaubert, Gustave, La Tentation de Saint Antoine, Paris: Gallimard, 2006, עמ' 197
- ^ Praz, Mario, תרגום: Angus Davidson, The Romantic Agony, 2, Oxford: Oxford University Press, 1978, עמ' 145
- ^ Lawrence, D.H., Studies in Classic American Literature, Penguin Classics, 1990, עמ' 73-92