משתמשת:Doritfogel27/ההיסטוריה של הפיוט

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה. כבר בגופן של תפילות הקבע הישנות ניתן למצוא גרעין של חרוז שנעשה לאחר מכן סימן היכר של הפיוט וישנן תפילות שסגנונן כמעט כולו פרוזה כלומר : בלא מקצב פיוטי ניכר ובלי חלוקה לסטרופות.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהדות ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

הפיוטים נחלקים לסוגים שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. כך, הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות", ואילו אלו שנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע נקראים "יוצרות". סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.

הקרובות מתחלקות לשני סוגים עקריים: הקדושתא והשבעתא אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים. הקדושתא היא אם כן קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרה בחזרת הש"ץ, והכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ. השבעתא היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.