משתמשת:Kedemj2016/טיוטה

ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 197 (1972) בית המשפט העליון קבע בשנת 1972 כי לא קיים המושג לאום ישראלי לצורך רישום במרשם האוכלוסין.

רקע עריכה

במגילת העצמאות נקבעו שני עקרונות מרכזיים, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וכל יהודי באשר הוא זכאי לעלות לארץ ישראל מכוח חוק השבות בו הוגדר המונח מיהו יהודי וזוהי זכותו הטבעית של העם היהודי לחיות ככל העמים במדינתו הריבונית. בשנת 1950 חוקק חוק השבות והוא מהווה תעודת זהות של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי (ראה הצעת חוק שהוגשה לכנסת ה - 18 20.2.12) וחוק מרשם האוכלוסין מטרתו לרשום את כל הפרטים של תושבי מדינת ישראל (מידע סטטיסטי), פרטיהם של תושבי המדינה מהווים ראיה לנכונותה ורשויות המדינה וגורמים אחרים מסתמכים על הפרטים המופיעים ועושים בהם שימוש לצרכיהם. סמכויותיו של פקיד הרישום הינן טכניות לצורך רישום בהתאם למידע שנמסר לו על ידי אותו אדם, לפקיד הרישום אין את האמצעים והסמכות לבדוק את אמיתות המידע של המצהיר ועליו לקבל את הצהרתו כמות שהיא.

סוגיית הלאום נבחנה כבר בשנות ה- 60 המוקדמות ובמרוצת השנים נשתמר האופי הטכני של חוק מרשם האוכלוסין אולם לצידו של החוק התנהלו דיונים מהותיים לצורכי חוק השבות.

בשנות ה - 70 הגיש ד"ר טמרין רפאל בקשה לבית המשפט המחוזי להכרה בלאום ישראלי והשופט הנכבד יצחק שילה דחה את בקשתו . הטעם העיקרי לדחיית הבקשה הוא שאדם לא יכול ליצור לאום חדש ולטעון שהוא שייך אליו, ולא ניתן להפריד בין העם היהודי לבין אומה ישראלית והם למעשה שמות נרדפים לאותו לאום, ד"ר טמרין ערער על החלטת בית המשפט המחוזי והוא פנה לבית משפט עליון.

העובדות בפסק הדין:

ד"ר טמרין רפאל גאורג עלה ארצה בשנת 1949 מיוגוסלביה ועל פי הצהרתו בפני פקיד הרישום הוא נרשם בפרט הלאום כיהודי . לאחר תיקון חוק השבות בשנת 1970 ד"ר טמרין פנה שוב למרשם האוכלוסין לשינוי פרט הלאום לישראלי ולא יהודי כפי שנרשם בפרט הלאום.

טענות הצדדים עריכה

טענות טמרין עריכה

ד"ר טמרין טען כי הוא שייך ללאום ישראלי ולא ללאום היהודי כפי שנרשם בעת עלייתו לארץ, הנימוק לבקשתו של טמרין נבע בעיקר בשל תחושותיו הסובייקטיביות של הזדהות, הרגשת השתייכות, נאמנות והצהרה על היותו ישראלי .בזמן עלייתו ארצה היה קיים בישראל גרעין בתהליך היווצרות של הלאום הישראלי וכיום (לאחר תיקון חוק השבות) קיים לאום ישראלי מגובש לו הוא שייך.

קביעתו של בית המשפט : עריכה

כבוד הנשיא דאז אגרנט: עריכה

הנשיא נקט בעמדה לאומית עקרונית וטען כי מדינת ישראל כאומה צריכה לשמור על אחדותה ולמנוע קיום של רסיסי קבוצות (קבוצות מיעוט החיים במדינה). הנשיא הזכיר את הפילוג שהיה בארצות הברית בין מדינות דרום לצפון שהביא למלחמה עקובה מדם, וציין שהשמירה על אחדות העם היהודי נלמדת מתוך מגילת העצמאות. הנשיא אגרנט קבע כי המבחן שבו יש להשתמש בכדי להכריע בסוגיה זו הוא המבחן האובייקטיבי ולא הסובייקטיבי כפי שטען טמרין. המבחן האובייקטיבי קובע את יכולתה של הרשות השופטת לקבוע את קיומו של לאום זה או אחר, כשהיא מתבססת על חוק מרשם האוכלוסין ותיקון חוק השבות הקובעים הגדרת מיהו יהודי והשתייכותו ללאום יהודי. במדינת ישראל היא מדינת היהודים נקבע כי יש תלות מהותית בין המושג יהודי לבין המושג ישראלי ואין מקום לטענה שחל פירוד בין העם היהודי לאומה הישראלית אין ביכולתו של אדם להיות בעל יותר מלאום אחד. השופט אגרנט הבחין בין המושגים הזדהות וזהות, וקבע כי המושג הזדהות מתייחס לאיך שאדם רואה ומגדיר את עצמו כשייך ללאום מסויים, ואילו המושג זהות קובע את המשמעות להשתייכותו לקבוצה עם זהות כזו או אחרת, וזהות ישראלית איננה שוללת הזדהות עם העם היהודי. עוד הוסיף שגם אם יוכח בפני בית המשפט כי קיים לאום ישראלי עדיין אל יתאפשר ליהודי להירשם כישראלי.

קביעתו הסופית של השופט אגרנט הייתה כי יש להחיל את המבחן האובייקטיבי וקבע כי לא הוכח קיומו של לאום ישראלי ותחושתו הסובייקטיבית של אדם באשר היא אין לה משמעות בעניין קביעת הלאום.

כבוד השופט ברנזון עריכה

מסכים עם דעתו של הנשיא אגרנט, ומוסיף כי המערער לא הוכיח טענתו לקיום "לאום ישראלי" בנפרד מהעם היהודי ^[1], ורצונו של המערער שלא להשתייך לעם היהודי נוגד את הלכת שטדרמן^[2] האומרת כי אדם יהודי לא יכול לטעון שהוא לא שייך לעם היהודי .

כבוד השופט י' כהן עריכה

הסכים גם הוא עם קביעתו של הנשיא אגרנט שאין לאום ישראלי, עוד קבע כי על מנת לקבוע את השתייכותו של המערער ללאום היהודי יש להתבסס על מבחן אחד בלבד, שהוא בדיקה האם מתקיימים לגביו התנאים להגדרת יהודי המופיעים בחוק השבות.

הכרעת בית המשפט עריכה

בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי לא נוצרה במדינת ישראל אומה ישראלית בנפרד מן העם היהודי.

בעקבות פסק הדין עריכה

במשך שנים רבות הוגשו עשרות בקשות לבית המשפט לשינוי הלאום ובשנת 2003 הוגשה עתירה לבית המשפט העליון^[3] ע"י קבוצת אנשים אזרחי מדינת ישראל, ובראשה עמד פרופסור עוזי אורנן, וביקשו פסק דין הצהרתי שהלאום של המבקשים יהיה ישראלי ושפסק הדין ישמש כתעודה ציבורית לשינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין. כלומר הם ביקשו לבטל את "הלכת טמרין". טענתם העיקרית הייתה כי הלכה זו התיישנה ואינה תואמת את המציאות. פרופסור עוזי אורנן הקים את העמותה הנקראת "אני ישראלי" המורכבת מרוב יהודי , דרוזים, ערבים, בודהיסטים, בורמזים ואח', כל חברי העמותה חתמו על הצהרה כי הם שייכים ללאום ישראלי. בית המשפט דחה את הבקשה והותיר את הלכת טמרין על כנה. פרופסור אורנן המשיך וניסה לשנות את הלכת טמרין על ידי פניות חוזרות לבית המשפט ובעקבותיו הוגשו בקשות נוספות^[4] בעניין מרשם האוכלוסין אך ללא הצלחה והקביעה נותרה בעינה.