משתמש:אלעדב./המערכה במחוז טאראפאקה
הניצחון סיפק לכוחות הצ'יליאנים נמל, בו יכלו להנחית תגבורות, נשק ואספקה, שאפשר את פתיחת השלב היבשתי במערכה על טאראפאקה גם המסילה והציוד הנייד לא נפגעו. אף על פי כן, במקום לשלוח את הצבא אל תוך השממה של המחוז, תכנן הפיקוד הצ'יליאני להשתמש בפיסאגואה כבסיס לפשיטות פרשים, אשר יתגרו בכוחות הברית ויגרמו להם לפתוח במתקפת נגד מהירה במקום אותו יקבעו הצ'יליאנים. רק במקרה והתקפה כזו לא תתממש, יחל השלב הבא - תנועה לכיוון דרום, ניתוק קווי האספקה במטרה להכניע את איקיקה[1].
תקוות הצ'יליאנים לתגובה מהירה כוחות הברית לא התממשה, מכיוון שגנרל בואנדיאה כינס את כוחותיו מחדש במרחק גדול מפיסאגואה; גרוע מכך, כבר לאחר ארבעה ימים מכיבוש פיסאגואה התברר כי על אף המזקקות שעל אוניות הצי קיים מחסור חמור במי שתייה שאמורים לקיים צבא בן 10,000 איש, סוסים ואוכלוסייה אזרחית. בתחילה העדיפו המפקדים להתעלם מן הבעיה, אך לאחר שמספר חיילים התאבדו בשל הצמא נאלצו לתכנן פתרון. לוטננט קולונל חוסה פרנסיסקו ורגרה, קצין במשמר הלאומי, התנדב להוביל כוח סיור אל פנים המחוז לאזור המכרות, ולנסות להשתלט על מקורות מים נוספים. בעודם נעים מזרחה לאורך תוואי מסילת הברזל, הצליחו אנשיו של ורגרה להשתלט על כמה יישובי כורים ומצאו בהם קטרים, קרונות וציוד לתיקונם, פחם, וחשוב מכל, בארות, קרונות מכליות מים ומשאבות. לאחר כיבוש דולורס (Dolores) ב-5 בנובמבר, שלח ורגרה רכבת שהובילה מים בחזרה אל פיסאגואה והמשיך להתקדם דרומה עד אגואה סנטה (Agua Santa), שם למד כי מרבית אנשי חיל המצב של איקיקה עברו לפנים הארץ והשאירו את הנמל כמעט חסר הגנה. ב-16 בנובמבר הגיע כוח פרשים מאנשיו של ורגרה לחרמאניה (Germania), שם נתקלו במארב של פרשים פרואנים ובוליביאנים. פרשי כוחות הברית פתחו במרדף אך נתקלו בכוחו העיקרי ורגרה העיקרי ונהדפו באבידות כבדות. לאחר הקרב החליט ורגרה לא להסתכן ונסוג בחזרה אל דולורס[2].
בטאקנה נפגשו נשיא בוליביה הילריון דאסה (Hilarión Daza) ונשיא פרו מריאנו איגנסיו פראדו (Mariano Ignacio Prado) על מנת לדון בתגובה לאיבוד פיסאגואה. הוסכם כי צבא בוליביה בפיקודו האישי של דזה, המונה 3,000 חיילם, ינוע מטאקנה דרומה עד טאנה (Tana), כ-70 ק"מ צפונית מזרחית לפיסאגואה. מדרום, ינוע הצבא המשולב של פרואנים ובוליביאנים, כ-9,000 חיילים בפיקודו של גנרל בואנדיאה, לאורך מסילת הברזל המקשרת בין לה-נוריה לטאנה. ברגע שייפגשו שני הצבאות, ינוע הכוח המאוחד מערבה כדי להכות בכוח הפלישה הצ'יליאני ולהדוף אותו אל הים. הצ'יליאנים מצידם, החלו להניע כוחות החוצה מפיסאגואה אל פנים הארץ החל מה-5 בנובמבר ולבסוף התכנסו ב-10 בחודש באזור דולורס, במטרה לכבוש את פוסו אלמונטה (Pozo Almonte) על מנת לנתק את קווי האספקה והתקשורת של מגיני איקיקה ולהביא לכניעתם[3].
ב-11 בנובמבר עזב בהתאם לתוכנית הצבא הבוליביאני בפיקודו של דאסה את טאקנה ונע דרומה במטרה להגיע אל טאנה. הבוליביאנים לא התארגנו כראוי לצעידה דרך המדבר הצחיח ובמהלך שלושת ימי המסע הראשונים סבלו מאבידות כתוצאה מהמחסור במים, כמו גם מעריקת חיילים בשל התנאים הקשים. כאשר הגיעו לבסוף אל נהר קאמארונס (Camarones), כ-80 ק"מ צפונית לטאנה, הקימו מחנה. כאשר פירקו הבוליביאנים את המחנה ב-16 בנובמבר, לא המשיכו דרומה אלא שבו על עקבותיהם לטאקנה. לכישלון החבירה של דאסה אל הצבא הפרואני-בוליביאני שבדרום תהיה השפעה עצומה על תוצאות המלחמה. הסיבה האמיתית להחלטתו של דאסה נותרה במחלוקת; קיימת סברה כי קיבל שוחד מהצ'יליאנים, או ששמועות על תכנון ניסיון הפיכה כנגדו בלה פאס גרמו לו לנטוש את תוכנית ההתקפה[4].