משתמש:דן דולפין/ציפורה דולפין

פרופ' ציפורה (ציפי) דולפין רופאת פגים תינוקות וילדים. מפורצות הדרך של מקצוע הניאונטולוגיה בישראל. ניהלה שנים רבות את מחלקת הפגים והתינוקות של בית חולים מאיר. חייה מלאים אהבה ללא גבול למטופליה, הקדישה ימים כלילות הן לתינוקות החולים והוריהם, הן לצוות הרפואי, לקידומו המקצועי ולרווחתו, הן בחיפוש מתמיד אחר סימני התקדמות בארץ ובעולם לטובת בריאות הפגים החולים ויישומם על מטופליה והן בשינוי הגישה לתינוק ולהוריו כך שהתינוק עצמו והוריו הם שותפים מלאים בצוות הטיפולי לאורך כל הדרך.

נולדה בארגנטינה ב 1945, באחת מהתנחלויות הברון הירש להורים שנמלטו ב 1938 מפולין. בהיותה בת 6 עברה המשפחה לבואנוס איירס על מנת שהילדים יוכלו ללמוד במערכת חינוך מסודרת. למדה כל השנים בבתי ספר כלליים – יהודיים וכך רכשה השכלה כללית ויהודית בד בבד. בגיל 17 החלה את לימודי הרפואה באונ' בואנוס איירס ולאחר 3 שנים עלתה לישראל והתקבלה לשנה שלישית בבית הספר לרפואה בירושלים. עם סיום הלימודים האוניברסיטאיים נישאה לדר' דן דולפין ועם סיום הסטז' נולד בנה הראשון.

כבר בתקופת הסטז' היה ברור לה שחייה יוקדשו לרפואת ילדים. במסגרת יציאת רופאים צעירים לפריפריה הייתה שנתיים בבית חולים פוריה ומשם ב 1973 עברה לבי"ח קפלן. בבי"ח זה נפתח בפניה עולם חדש – הרפואה הניאונטולוגית – רפואת תינוקות ופגים, רפואה שהייתה בחיתוליה, חוסר כוח חוסר אמצעים וחוסר אונים בפני תמותת פגים שהגיעה ל 80%. גמלה ההחלטה בליבה שהיא חייבת לצאת להשתלמות במרכז רפואי מתקדם והמשפחה על 3 ילדיה עברה לטורונטו, קנדה למרכז מהמתקדמים ביותר ברפואת תינוקות ופגים.לאחר 3 שנים הוסמכה למומחית בתת המקצוע - רפואה ניאונטולוגית – וחזרה ארצה ב 1982. בתחילה לפגיה בקפלן ואח'כ באסף הרופא. בבתי חולים אלו שימשה כרופאה בכירה שיכולה להציע שינויים אך לא לממשם וכיוון שרעיונותיה היו חריגים למהלך המחשבה של אותה תקופה הרי לרוב הם לא התקבלו. ההזדמנות באה ב 1988 כאשר הוצע לה להקים יחידה לטיפול נמרץ פגים (פגיה) בבית חולים מאיר. עבודתה החלה בחינוך של צוות רפואי וסיעודי שהיה אמור לטפל בתינוקות החולים ובפגים בגישות חדשניות שלא היו מוכרות להם עד אז.

הדבר הראשון שעשתה והתקבל בסקפטיות על ידי אנשי המקצוע הוא ההכרה שהתינוק או הפג חייב לקבל אהבת הורה מרגע היוולדו וההורה עצמו חייב להיות חלק מהצוות הטיפולי. הוסרו כל מחיצות הזכוכית בין הורים ותינוקות, לא עוד מבט של 5 דקות דרך החלון אלא כניסה חופשית לחדר התינוקות עם מתן מירווח של זמן לצוות הסיעודי לטפל בתינוק. הפגיות עד אז היו מעין קודש קודשים בפני ההורים שניתנו להם מספר דקות ביממה להיות ביחד. לדעת פרופ' דולפין חייב הקשר הורה תינוק (bonding) להיווצר מיידית כמו אצל כל תינוק בריא שאם לא כן נוצר נתק בקשר בין ההורים לילד שלראשונה היו ממש רואים אותו לאחר 3-4 חודשים. הפגיה נפתחה בפני ההורים 24/7 כאשר הם נוטלים חלק בטיפול היום יומי ובעיקר מבלים שעות רבות כשהפג נמצא עליהם עם כל הצנרת והמיכשור הרפואי.

לאור העובדה שלא ניתן לפתח יחידות רפואיות מתקדמות בכספי התקציב בלבד, היא ייסדה עמותה ביחד עם מספר הורי פגים ביניהם רואי חשבון ועורכי דין. בדרכה המיוחדת של גישה ישירה לאנשים וכוח שכנוע רב היא הצליחה לאסוף סכומי כסף גדולים שבהם קנו לפגיה את מיטב הציוד הנדרש לרפואת פגים אולטרה מודרנית ואחר כך יזמה ותיכננה בניית משכן חדש לפגיה. משכן פונקצינלי, גדול ובו כל הציוד והצוות הדרוש. ייחודיות הפגיה הייתה בכך שהיא קמה על העיקרון שהפג הוא זה שסביבו וסביב התפתחותו האופטימלית סובב הכל. הפגיה החדשה נבנתה על פי העיקרון שלצורך התפתחותו התקינה של הפג יש להימנע מכל אשר מאפיין יחידות טיפול נמרץ. בפגיה של פרופ' דולפין האורות עמומים, כל העבודה נעשית בשקט כאשר אין שומעים צפצופים, אסור הדיבור בטלפונים (פרט למקרי חרום) והכל רגוע ונינוח.

יזמה התקשרות עם האיגוד האמריקאי NIDCAP שמקדם את ה"טיפול ההתפתחותי התומך" בפגים. אירגון זה שמטרתו היא קידום הטיפול בפג על פי עקרונות שניבנו במשך שנים רבות במיטב הפגיות בארה"ב. האירגון בנה מערכת של לימודים תיאורטיים ומעשיים ורק פגיה שעומדת בכל הקריטריונים שקבע האירגון – מקבלת הסמכה כפגיה התומכת בפג. עשר שנים לאחר שנוצר הקשר עם האירגון עמדה הפגיה של בית חולים מאיר בכל הקריטריונים הנדרשים והוסמכה כפגיה תומכת כאשר היא מצטרפת לכמה עשרות פגיות בארה"ב, ל 8 פגיות באירופה וכמוסמכת ראשונה במזרח התיכון.

פרופ' דולפין לא הסתפקה בכך שבנתה את אחת הפגיות המובילות בארץ ונענתה לקריאתו של ראש עירית רעננה מר זאב בילסקי לבוא ולעזור בקידום הבריאות בעיר. היא הייתה סגנית ראש העיר בהתנדבות ובמקביל לעבודתה בפגיה, במשך 10 שנים שבהן טיפלה בשני קצוות הגיל. מבחינת הילדים יזמה ודחפה מספר פרוייקטים כמו בטיחות בגני ילדים (בין השאר: דלתות שאין מסוכנות לאצבעות, מיחמים שלא ייגרמו לכוויות, הצללת איזורי המשחק בגן להגנה מהשמש). הקמת מרכז לקידום השימוש בכסאות בטיחות ברכבים. ובניית סוככים גדולים להצללת הגנים והפרקים ברעננה. גם המבוגרים זכו לפרוייקטים משלהם כמו התקנת מתקני בטיחות בבית בכלל ובמקלחות בפרט, ארגון קורסים מיוחדים המלמדים כיצד לנימנע מנפילות שגורמות לשברים בראש הירך ועוד. גם כאן גולת הכותרת הייתה ההתקשרות עם "האיגוד העולמי לערים בטוחות" שקבע שרעננה עומדת בקריטריונים להכרה כ"עיר בטוחה" (גם הפעם היחידה בישראל).

הישג ייחודי נוסף הוא המלחמה בזיהומים המעלים כל כך את תמותת הפגים. היא לקחה על עצמה את קידום הנושא על ידי דוגמה אישית של הקפדה על היגיינה מקסימלית, הכנסת ההורים והצוות להבנת הצורך בהיגיינה על ידי שיחות אישיות עם כל אחד ואכן הפגיה במאיר הגיעה למטרה והיא מובילה בארץ בשיעור מניעת הזיהומים בפגים.

פרופ' דולפין חנכה וחינכה לאורך שנות עבודתה עשרות רבות של רופאי ילדים וניאונטולוגים הפועלים היום בבתי חולים רבים בארץ. היא משמשת שם דבר בתחומה ופירסמה מספר רב של מאמרים בכתבי עת אקדמאים.

מאות מכתבי התודה שקיבלה מהורי פגים שטופלו על ידה מעידים כי לא רק המקצועיות והטיפול המעולה שקיבלו הפגים היו ברמה גבוהה אלא גם האנושיות, היחס החם והאיכפתיות שהפגינה לכל אורך הטיפול יצרו את הערך המוסף שלה. במיחד מרגשים מכתבי הורים לתינוקות שנפטרו המעלים על נס את התמיכה הרבה שקיבלו ממנה.

בשנת 1993 קיבלה פרופ' דולפין את אות המופת לרופא מטעם האגודה לרפואה ומשפט בישראל על פועלה בגין "יחסה החם, האישי והמתחשב ומסירותה הרבה למטופליה".

תקצר היריעה מלפרט את שלל הפעולות אשר עשתה לקידום רפואת הפגים בישראל, יודו לה בעיקר כל אותם התינוקות שלולא פעילותה ויוזמתה לא היו עימנו כיום וכמובן גם אותם אלפי תינוקות והורים שזכו לאיכות חיים טובה יותר בעקבות היוזמות שהועלו על סדר היום ברפואת הפגים והתינוקות בישראל.

לאחר פרישתה לגמלאות עוסקה פרופ' דולפין בהובלת פרוייקט מטעם משרד הבריאות והאיגוד הניאונטולוגי הישראלי, על רקע המחסור החריף ברופאים ניאונטולוגים, להכשרת אחיות כעוזרות רופאים בפגיות. בשנת 2016 הוסמכו 22 האחיות הראשונות לתואר Nurse Practitioner כתיגבור למערך הרופאים הניאונטולוגיים המתדלדל.

עיסוקים נוספים החביבים עליה ביותר הם 7 נכדיה, בישול ואפיה.