משתמש:יחיאל רון/ארגז חול
יחיאל צבי צימרינסקי 1858 – 28 באוגוסט 1933
יהודי דתי אדוק רב פעלים בקהילה היהודית ולמענה, בעיקר בירושלים אשר "מחוץ לחומות" [ירושלים המערבית]. ידוע כאומן ליצירות מעץ זית, עמד בראש ארגון האומנים ובעלי המלאכה, בין מייסדה וחבר הנהלת לשכת "בני ברית" בירושלים, היה בין מקימי שכונת בית יעקב וגבאי בית הכנסת "בית יהודה" בשכונה ובורר ידוע ומקובל בקהילה היהודית בירושלים.
ראשית חייו ועיר הולדתו.
יחיאל צבי נולד בשנת תרי"ט [1859] באימפריה הרוסית לאביו נח ולאמו באשה חיה בעיר נבהרדק / נוֹבוֹגְרוּדוֹק [פרושה בעברית – עיירה חדשה] בתחום המושב. העיר נמצאת במערב מדינת בלרוס, כמאה ועשרים ק"מ דרומית מערבית לעיר הבירה מינסק במחוז גרודנו. תושבי בלרוס קוראים לעיר: נובוגרודוק - NOVOGRUDOK כפי שהיה מקובל בעת השתייכותה לאימפריה הרוסית.
את שם העיר הוגים באופן שונה בכל שפה: בבלרוסית:נַבַהְרַדַק Нава́градак גם Навагру́дак; ברוסית:נוֹבוֹגְרוּדוֹק - Новогру́док;
בפולנית: Nowogródek - בליטאית: Naugardukas.
העיר נובוגרודוק עברה במשך הדורות חילופי שלטון שונים. היא נזכרת לראשונה בכתובים בשנת 1116 כאשר הייתה שייכת לרוס של קייב – נסיכות קייב, שהייתה המדינה הסלבית הראשונה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי, עזבו רוב 300 היהודים ניצולי מחנות ההשמדה הנאצים שנשארו בעיר נובוגרודוק לפולין, לפי הסכם חילופי אוכלוסין ולאחר מכן עלו רובם לארץ ישראל.
בדרך לארץ ישראל. הורי יחיאל צבי – חובבי ציון, החליטו בילדותו להגר לארץ ישראל. יחד אתו הפליגו בספינת מפרש מנמל אודסה שבאימפריה הרוסית [כיום באוקראינה] לנמל אלכסנדריה שבמצרים. ומדוע למצרים ?. במהלך המאה ה- 18, קנתה לה העיר חיפה שם של קן שודדי ים. נמל העיר לא היה מפותח וספינות שהגיעו עגנו במי מפרץ חיפה ובעזרת סירות משוטים היו משנעים מטענים ונוסעים לנמל. כך גם בנמל יפו ששימש כנמלה הראשי של ארץ ישראל/ פלשתינה באותה תקופה, שהיה נמל דייגים קטן ופרימיטיבי. כדי להגיע לארץ, החליט נח צימרינסקי להפליג עם משפחתו לנמל אלכסנדריה בעל המים העמוקים ורציפי עגינה ומשם לנסוע בדיליז'נס [מרכבה] לאורך חוף ים התיכון דרך מדבר סיני אל ארץ ישראל. בהגיעם לאלכסנדריה שבמצרים, שמעו אנשי הקהילה היהודית כי בדעת המשפחה לנסוע לירושלים בארץ ישראל, סיפרו להם כי בירושלים משתוללת מגפת כולרה מכיוון שחדרו מי הביוב למאגרי מי השתייה, מאחר שתשתית הביוב בעיר הייתה בתעלות פתוחות ובורות ספיגה,. ששמע זאת נח אביו של יחיאל צבי, החליט כי הוא ומשפחתו יישארו בינתיים במצרים. האב שהיה נגר במקצועו, חיפש עבודה לפרנסת משפחתו. נודע לו כי לבית המלוכה בקהיר דרושים נגרים. הם עברו לגור בקהיר בה שכנה הקהילה הגדולה של יהדות מצרים. האב החל לעבוד בנגרות עבור בית המלכות ובמשך השנים אף הגיע שם למעמד נגר ראשי.
תקופת לימודיו. הורי יחיאל צבי השתדלו להקנות לבנם יחידם חינוך יהודי הגון והכניסו אותו ללמוד בחדר. בהגיע יחיאל צבי לגיל 12, לא הספיקה לדעת הוריו רמת החינוך המקומי שקיבל ולכן, הביאה אותו אמו לירושלים [1871], שיכנה אותו בבית משפחת אליהו מוניש ברובע היהודי בעיר העתיקה, כדי שילמד תורה בישיבה של הרב יהושע לייב דיסקין אשר נחשב לאחד מחשובי רבני עדת האשכנזים הפרושים בירושלים. לאחר שנתיים של געגועים אליו מהגעתו לירושלים, ביקשו הוריו שיחזור אליהם לקהיר שבמצרים אך הוא סירב ונשאר ללמוד בישיבתו של הרב דיסקין.
תרומתו לקהילה ומעורבותו הפעילה בה. בי"ג סיון תרל"ו [1877] עת היותו בן 18,נשא לאישה את חנה בת מאיר חיים איזנברג - בירושלים. כשהשכונות החדשות היו עדיין פזורות ורחוקות ממרכז הישוב היהודי שהיה אז בין חומות העיר העתיקה בירושלים, יסד יחיאל צבי אגודות מתנדבים ללינה אצל חולים [1] בשכונות ולטיפול בהם בלילה ואף הוא עצמו היה יושב לילות שלמים ליד חולים אפילו, כשבבוקר היה צריך ללכת לעבודתו.. גם ביתו הבכורה בתיה [באשה] חיה נרתמה לעבודת התנדבות בשרות החברה הזאת משנתה ה-11והלאה. בשנת 1877 היה בין מייסדי שכונת "בית יעקב" [1] השכונה התשיעית שהוקמה בירושלים המערבית – מחוץ לחומות העיר העתיקה ונמצאת מערבה לה והרחוקה ביותר ממנה. המייסדים תכננו לבנות 70 בתים כמספר בני יעקב אבינו. 15 בתים נבנו עד שנת 1879 וכעבור שנים בנו על יתר המגרשים הריקים בתים גדולים ומודרניים. יחיאל צבי דאג להקים ושקד לשפר את בנין בית הכנסת "בית יהודה" [1] שבשכונת מגוריו בית יעקב, נבחר בו משנה לשנה לגבאי בית הכנסת. עקב תרומתו לקהילה ומעורבותו הענפה בה, נבחר יחיאל צבי כבורר בקהילה. כל שכר שקיבל בעבור בוררות [רבים ביקשו ממנו להיות בורר יחיד בסכסוכיהם] היה מוסר לבית המדרש "תלמוד תורה – בית יהודה" שליד בית הכנסת בשכונת מגוריו בית יעקב. שמונה מלמדים מובחרים לימדו וחינכו את מאה וששים הילדים מהשכונה וסביבתה בבית המדרש,. עבור התלמידים בנו בתים בשכונה. לאחר שסיימו את לימודיהם בבית המדרש, עברו ללמוד בישיבת "עץ החיים" שבשכונה הסמוכה - "מחנה יהודה". הבתים שהתרוקנו מתלמידים שימשו ללינת מהגרים בניהול לשכת "בני ברית" בירושלים[1] [הלשכה הראשונה בארץ] שהוקמה בט"ז בסיוון תרמ"ח 26 במאי 1988. יחיאל צבי היה בין מייסדה וחבר ההנהלה בה. לשכת "בני ברית" הייתה הארגון הראשון בארץ שניהל את ישיבותיו בעברית. בעודו אברך צעיר ומתחיל בביסוס בית מלאכתו, החל בעשיית טוב וחסד. בשנת תרל"ט [1879] עת היותו בן 21, כבר היה ידוע לרב יהושע לייב דיסקין, כאדם שאפשר לגייסו לדבר מצווה הדורש הרבה עמל ומסירות. הרב דיסקין שלח אליו את העסקן ר' עזריאל זליג הויזדורף להביאו אליו. הרב תיאר לשניהם את מצבם העגום של היתומים ואת הסכנה לנפילתם בידי המיסיון הנוצרי וביקש מהם לשתף פעולה עמו בייסוד בית יתומים [1880] ובניהולו. יחיאל צבי נטל עליו את המשימה וביצע אותה בהקרבה ממש. שלש שנים ומחצה התמסר כולו לביסוס המוסד ולפיתוחו וזנח את מלאכתו ואת משפחתו במחסור. פעם, כשלא היה כסף לקניית לחם לבית היתומים דיסקין, משכן את תכשיטי אשתו והשיג את הכסף הדרוש. פעם נזדמן לו לעזור גם בהבאת יהודים ארצה. כאשר נסע לרגל עסקיו לבירות, הכיר באוניה שני צעירים שלא הורשו לרדת לחוף ביפו והוכרחו לחזור באוניה לאודסה. הוא הוריד אותם עמו לחוף בבירות ואחר כך הכניסם עמו ארצה בדרך היבשה מצד מטולה צפת.אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף ביסוד בית העולים של לשכת בני ברית בירושלים, נטל חלק בניהול משק המוסד ובהשתדלותו קיבלה הלשכה מאת הגב' חנה סטרסלסקי תרומה בסך 2000 לירות לקנית "בית העולים". הבית נקנה כדי לספק דיור זמני לעולים עד שימצאו מגורי קבע. כשנתערער מצבו של מושב זקנים בירושלים בשל סכסוכים בין הגבאים וחוסר כספים בעקבותיו, ראה צורך מושל המחוז למנות את קצין המחוז מר חומה למנהל/ קומיסר מטעם הרשות. כמוכן, דרש הממונה לצרף להנהלה את יחיאל צבי צימרינסקי, כאשר בשיתופו של זה ראה סיכויים להבראת המוסד. ואכן, לא טעה בחשבונו. כשם שהצליח ר' יחיאל צבי בצעירותו לבסס את המוסד לטובת הילדים היתומים, כך הצליח לעת זקנה לשפר את מצב המוסד לטובת הזקנים.
אומן מוערך. יחיאל צבי ירש מאביו את הזיקה למלאכת העץ. הוא הקים בית מלאכה שנשא את השם "התעשייה לכל מיני עצי זית - ממציא עבודה בסיטונות ולאחדים". בית המלאכה ובחזיתו חנות ממכר למזכרות מגולפות מעץ זית מהארץ הקדושה, הייתה ליד מחנה הצבא הטורקי מול מגדל דוד. האומן יחיאל צבי הפך ענף זה שהיה קודם בידי נוצרים בירושלים ובבית לחם לענף יהודי [2]. הוא ויתר על חלקו ב"חלוקה" והתפרנס מיגיע כפיו. שקד לשכלל את מלאכתו לאמנות ולהרים את כבוד המלאכה בכלל ובין יהודי ירושלים בפרט. תיבה אמנותית שיצר מעץ זית, נעשתה לפי הזמנת קהילת אונגארין בירושלים [יוצאי אוסטריה/ הונגריה] נשלחה כשי לקיסר האימפריה האוסטרו - הונגרית - פרנץ יוזף הראשון במלאות לו שבעים שנה בשנת 1900. הקיסר היה אהוד על היהודים בהעניקו להם שוויון זכויות בארצו. תודתו הועברה ליחיאל צבי באמצעות הקונסול האוסטרי בארץ אנטון שרפראט במקום מושבו בירושלים וגם זכתה לתשבחות בעיתוני וינה. באותו מעמד אמר לו הקונסול: "מכל אלפי המתנות שקיבל הקיסר שבתה את ליבו התיבה שיצרת ואילו היית חורט את שמך עליה, היית מקבל אות כבוד מידי הקיסר". בחול המועד סוכות תרע"ה [אוקטובר 1914] היה בין ששת מייסדי הארגון של "אומנים ובעלי מלאכות בירושלים", שריכז כמאה חברים. ששת המייסדים היו: יחיאל צבי צימרינסקי, שלמה אלפרט, שלמה ליכטשיין, יוסף קוואטינסקי, אברהם עפלמאן ויונה בונה.יחיאל צבי השתתף כנציג ארגון האומנים ובעלי המלאכה בהנחת אבן היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים [ט"ו באב תרע"ח- 24 ביולי 1918] וכן השתתף ביזמה ובפעולה בארגון בעלי מלאכה בירושלים ובהנהגתה במשך עשרות שנים ונחשב לזקן האומנים בירושלים.
עיסוקיו הפוליטיים יחיאל צבי נבחר מטעם ארגון האומנים ובעלי המלאכה בירושלים כציר ל "אספת הכנסייה הארצישראלית הראשון" [א - ג אלול תרס"ג/ 26 באוגוסט 1903 – 24] של ארגון הישוב ביזמתו ובהשתתפותו של מנחם מנדל אוסישקין שנערך בזיכרון יעקב. בכינוס התעוררה מחלוקת על זכותן של נשים להשתתף בארגון לבחור ולהיבחר בו[3]. השקפות העולם השונות של המתדיינים היו כולן מעוגנות במסורת היהודית וכל המתדיינים, גם השוללים את זכותן להשתתף בהסתדרות הארצישראלית, הביעו הערכה רבה לנשים. בכנס הראשון נבחרה נציגות של כל יהודי ארץ ישראל כדי לשמש הנהגה, בהשתתפות של כשבעים נציגים מרחבי הארץ, מאנשי ירושלים, יפו, טבריה, מהישובים הגדולים [שכונו ה"ישוב הישן" ] שהיו הרוב ונציגי המושבות [שכונו "הישוב החדש"]. מנחם אוסישקין, ממנהיגי חובבי ציון, שתרם רבות לארגון האירוע, הציע כי גם נשים ישתתפו בהסתדרות הארצישראלית. אוסישקין סבר כי: "לחבר האורגניזציה ולבחור יכול להיות כל איש וכל אישה בארץ ישראל" והעלה את הצעתו לפני מליאת האספה. הצעתו עוררה סערת רוחות, ובעקבותיה ניטש ויכוח סוער. יחיאל מיכל פינס ניסח את הדברים בקצרה: "האישה היא חברה רק לבעלה, ואין היא יכולה להיות חברה בהסתדרות". המתנגדים דבקו בעמדה הגורסת כי השתתפותה של האישה מנוגדת לדת ולאורח החיים היהודי ואין היא נתונה כלל למיקוח. הדבר היה בנפשם. אחד מבין השוללים את זכותה של האישה להשתתף בהתאחדות נימק את דבריו מתוך הצגת המטרה הדתית כמטרה העליונה של יישוב ארץ-ישראל. "עלינו לחדש כוחותינו החומרים והרוחניים בארץ ישראל ואיך נשיג מטרתנו אם לא נשמור על חוקי תורתנו? ". התרגשותם של המתנגדים הייתה רבה והיא באה לידי ביטוי בפרוטוקולים: יחיאל צבי צימרינסקי צעק מרה בהחל הצירים לעזוב את האולם - "הלזאת הובאו מירושלים הנה? איך יוכל לשאת פני שולחיו אם תקובל הצעה כזאת ?". יהושע שטמפפר השתמש בביטוי הלטיני:POSSIMUS NON [איננו יכולים - ביטוי לטיני המציין סירוב מטעמים דתיים]. ארבעים ושניים מתוך שבעים הצירים חתמו בזמן ההתכנסות על עצומה נגד מתן זכות בחירה לנשים. בהצבעה הפומבית על השאלה הזאת הרימו שלושים ושמונה צירים את ידם נגד מתן הזכות לנשים. שמונה -עשר צירים בלבד הצביעו בעד מתן הזכות, היתר נמנעו. התוצאה הייתה חד-משמעית ואולם, מספר המתנגדים עלה רק במעט על מחצית הנוכחים. השוללים היו כצפוי מבין אנשי ירושלים ואף מבין אנשי מושבות יהודה. המחייבים היו ברובם מקרב מושבות הגליל. יחיאל צבי השתתף בחבורת מייסדי לשכת של "בני ברית" בירושלים [הלשכה הראשונה בארץ] בט"ז סיון תרמ"ח – 26 במאי 1888 והיה כל ימיו מפעיליה.
מאורעות תרפ"ט במאורעות אב תרפ"ט [1929] נרצחו במוצא, בתו בתיה [באשה] חיה ובעלה אריה לייב מקלף, שתי בנותיהם מינה ורבקה ובנם אברהם משה . האסון הנפשע הזה, דיכא אותו וקירב את קצו. עד סוף ימיו סירב להיפרד מהתרבוש האדום שהקפיד לחבוש על ראשו מאז האסון, כאות מחאה נגד השלטון המנדטורי הבריטי בארץ בהסבירו: "בימי הטורקים לא הרגו את ילדי".
לאחר פטירתו נפטר בירושלים, ו' אלול תרצ"ג [28.8.1933].
בן 75 במותו
נקבר בהר הזיתים בחלקת הפרושים, ירושלים, ישראל
במלאות שלשים לפטירתו הוציא לאור פנחס גראייבסקי חוברת לזכרו בשם "צרור - פרחים" [4] וכן הקדיש לו דברי שבח בסדרת חוברות "החרש והמסגר בירושלים" [5] . ביתו רבקה שרה הנציחה את שמו בקניית ספר תורה וקישוטיו לבית הכנסת "בית יהודה" בשכונת מגוריהם - בית יעקב בירושלים ומתפללי בית הכנסת הנציחו את שמו ופועלו כגבאי בית הכנסת על לוח הנצחה חרוט על שיש המותקן מעל פתח היציאה.
צאצאיו: בנו, נח בן-ציון - נפטר בילדותו בגיל 7 עקב מחלה. ביתו, בתיה [באשה] חיה - אשת אריה לייב מקלף וילדיהם מינה, אברהם משה, רבקה, נרצחו במאורעות תרפ"ט [1928] במוצא, ילדיהם/ נכדיו: ליש, ברק, חיים, חנה, מרדכי. ניניו: פלטי, אריה, חיה, אריה, מינה, אבי, ברוריה, אמיר, דורית. ביתו, רבקה שרה - אשת מרדכי קובלנץ וילדיהם/ נכדיו: נח, ציפורה, משה. ניניו: מרדכי, עופר, מרדכי, יחיאל, יעקב, מארק, ג'ון. ביתו, חוה - אשת יוסף אבנר וילדיהם/ נכדיו: שמואל, חיה.ניניו: ארז, אילן, חובב, דורון. ביתו, נחמה - אשת יעקב זיו וילדיהם/ נכדיו: יוסף, בנימין.
. מקור חיצוני 1. פנחס גראייבסקי, ספר הישוב, ע"מ 25 [1], חוברת "צרור -פרחים" [5 2. אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – דוד תדהר – כרך 8 עמ' 3151 [1] 3. ג. פרומקין, דרך שופט ירושלים, ע"מ 55, תל אביב, תשט"ו [1955] [2] 4. האישה "עובדת" או "חברה" במפעל התחייה?. על מקומה של האישה בעלייה הראשונה [1802-1903] הדיון על זכות הנשים להשתתף
בהסתדרות הארצישראלית.מחברת: פרופ' מרגלית שילה[3]
5. פנחס גראייבסקי חוברת "צרור-פרחים". 6. פנחס גראייבסקי סדרת חוברות- "החרש והמסגר בירושלים" [5].