משתמש:מי-נהר/ארגז חול/טיוטה/על אלה אני בוכיה

דורש עריכהעריכה

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2776393&forum_id=18615 שער: "על אלה אני בוכי'ה" - אמונה, קדושה וירושה מתוך השואה. ר' שלמה קרליבך.

תרגום ועריכה: משה דוד הכהן

חוברת זו מוקדשת לעילוי נשמת כל הקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש ה'.

הזכויות אינן שמורות - נא לשכתב, לצלם, בכל אמצעי ובכל דרך אלקטרונית- בין בצילום, בפקס או בכל דרך שהיא, שלא למטרות רווח.

נדפס בירושלים עיר הקודש

שנת והוא יגאלינו שנית (התש"ס)

"על אלה אני בוכי'ה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (איכה א', ט"ז')

סיפור של רבי שלמה קרליבך זצ"ל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – פעם מישהו שאל אותי אם יש מקום אחד בעולם שיש בו מספיק מקום לכתוב את כל שמות ששת המליונים. והתשובה רבותי היא מאוד פשוטה: האם התפללתם פעם בכותל המערבי? כל השמות זוהרים שם כזוהר הרקיע. אתם יודעים חברים, הכאב של ששת המליונים הוא כל כך אינסופי, חשבתי לעצמי, אנחנו יכולים לשיר פה במשך עשרת אלפים שנה ואז אולי נגיע לרגע אחד של הכאב הזה. כי אתם יודעים זה לא רק המספר של היהודים שנהרגו, זה ממש מדהים, אנחנו כבר לא אותו דבר בלעדיהם. אתם יודעים, לפעמים אבא או אמא נפטרים והבנים יורשים את כל הרכוש שהיה להם והם ממשיכים את העסק שלהם אחריהם - כי כך העולם פועל. אתם יודעים, בעולם החיצוני, תמיד משאירים לילדים משהו שיקבלו לאחר שיעזבו את העולם. לאבא יש קצת כסף בבנק, לאמא יש משהו בבנק בשווייץ, ואחרי שנפטרים הם מורישים את זה לבנים. אך אנחנו לא מדברים על ירושה כזו. אצלנו ביהדות, ההורים מורישים לילדיהם בכל רגע ורגע מהחיים שלהם. מתי אבא שלי הוריש לי את השבת? בכל שבת שהייתי אצלו, ירשתי ממנו את השבת. גם ירשתי שבת מהסבא וסבתא שלי. ואתם יודעים, אי אפשר להגיד על ששת המליונים שהם כבר לא איתנו, כי מי נמצא יותר בחיים מאשר ששת המליונים, אבל מה שהם הורישו לנו, השאירו לנו כל כך הרבה… ראשית כל אני מאוד מודה לכם שבאתם, כי זה לא כינוס פוליטי, אני לא מעורב בפוליטיקה, אלא באנו פה הלילה כדי לקבל יותר כלים, כדי לחזק יותר את הכלים שלנו, כדי לרשת קצת יותר את מה שהם השאירו לנו, שבת שונה, יהדות שונה, ממש הרבה יותר קדושה, הרבה יותר עומק. הסיפור הזה הוא על הדוד שלך* - אני לא יודע אם את מכירה את הסיפור. אתם יודעים שהמשפחה שלי היתה גרה בעיר וינה שבאוסטריה, ועזבנו ב-1939 לאמריקה. באותו זמן היהודים לא יכלו להסתובב בכלל ברחובות, כי מי שהסתובב היה נעלם. לכן היה נהוג שהיינו עושים מנין תפילת שבת בבוקר אצלנו בבית - כי אבא שלי זצ"ל כיהן כרב העיר. אנשים היו מגיעים בשש בבוקר והיינו ממהרים לסיים את התפילה עד השעה שמונה כדי שיוכלו לחזור בביטחה הביתה. אני ואחי היינו ילדים קטנים, ואתם יודעים שאם לא רואים אנשים אחרים כל השבוע אז יש לך חשק עצום לפגוש אנשים, אז אני ואחי היינו קמים מוקדם בבוקר, והיינו מחכים ליד הדלת כדי לפתוח למתפללים שהגיעו. היהודים היו דופקים על הדלת והיינו פותחים וסוגרים כמה שיותר מהר. פעם אחת בשבת בבוקר, אולי זה היה השבת הכי גבוהה בחיים שלי, שמענו דפיקה בדלת והלכתי לפתוח את הדלת. ראיתי לפני יהודי קדוש, לא גבוה במיוחד, עם פאות ארוכות וזקן קטן. כי כולם יודעים שלכל נכדי הרבי מרוז'ין אין זקן גדול, שהרי כתוב בגמרא שהיה לשלמה המלך זקן קטן. וכך אותו יהודי קדוש התחיל לשיר: "גוט שבת, גוט שבת…". הוא נכנס לבית, והוא לא מפסיק לשיר. ראיתי עליו שהוא לא מפחד משום דבר, רואים עליו מלכות. כי אתם יודעים מה זה מלך אמיתי? מישהו שממש לא מפחד מאף אחד. וכך הוא הסתובב בחדר ושר כל הזמן: "גוט שבת, גוט שבת". ואז הוא פנה אלי ושאל אותי תוך כדי ניגון: "איך קורים לך?". גוואלד כמה הוא זהר! עניתי לו באותו הניגון: "קורים לי שלמה, איך קורים לך?". וכך הוא שר: "קוראים לי מוישל'ה, גוט שבת, גוט שבת". התחלנו להתפלל ואני לא רוצה להגיד משהו לא טוב אבל השליח ציבור ממש התפלל במהירות. אתם יודעים ש"נשמת כל חי" היא בין התפילות הכי עמוקות של שבת - הנשמה שלנו משבחת את מלך העולמים. כאשר הגענו ל"נשמת", ר' מוישל'ה הקדוש כבר לא יכול לסבול את זה. הוא פנה לשליח ציבור ואמר לו: "התפילות אמורות לעלות, ואתה מוריד אותם!". וכך הוא אמר, אני לא אשכח את זה לעולמים: "אולי זוהי השבת האחרונה שלנו עלי אדמות - האם זוהי הדרך להתפלל "נשמת"?". השליח ציבור אמר לו: "אני לא יודע אחרת!". ובכן ר' מוישל'ה התחיל לזמר "נשמת כל חי" באותו ניגון. "נשמת כל חי תברך את שמך מלכנו…ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע" - ובכל התפלה כולה הוא זמזם בניגון המיוחד שלו. הוא ממש הוציא אותנו משם לעולם אחר, אף אחד כבר לא הסתכל על השעון. לא סיימנו את תפילת שחרית לפני 11:30. דעו לכם שר' מושיל'ה הקדוש ממש שינה לי את החיים. לאחר תפילת שחרית אמא שלי הביאה קצת עוגות לקידוש. כמובן שכל החלונות היו סגורות לגמרי והכל היה חשוך, שלא יראו אנשים מבחוץ. ר' מוישל'ה אמר: "כשאני מקדש אני צריך חלונות פתוחים, כי כשאני מקדש אני רוצה להגיד לעולם כולו שהיום שבת קודש". אמרו לו: "ר' מוישל'ה, האנשים שברחוב רוצים להרוג אותנו". מה שהוא ענה היה ממש מעבר לכלים שלי, זה חרות עמוק עמוק בקרבי. הוא אמר: "האנשים שברחוב הם בני עשו שהיה בן יצחק אבינו, ואתם יודעים מה קרה לעשו? הוא שכח שיש שבת בעולם, לו הייתי יכול להזכיר להם שיש שבת קודש הם היו מפסיקים לשנוא אותנו. אילו דוד עשו היה זוכר שבת קודש הוא היה משנה את דרכיו". דעו לכם, ר' מוישל'ה היה שליח ציבור בתפילת מוסף ואח"כ נשאר אצלנו בבית. ר' מוישל'ה אמר לנו שבכל פינת רחוב ישנם שלטים גדולים עם תמונת דיוקנו. היה כתוב על השלטים: "זהו האויב מספר אחד של הפרוירהר" והציעו פרס של מאה אלף שילינג על ראשו. ולמה הוא היה האויב הכי גדול? אתם יודעים כמה מאות ואלפי יהודים נחטפו ברחובות שלא לחזור עוד לבתיהם?? אז ר' מוישל'ה היה מסתובב בלילות ומחלק מזון לנשותיהם וילדיהם שפחדו להסתובב ברחובות. פעם אחת תפסו אותו והוא איכשהו הצליח להתחמק ולברוח מהם. הוא אמר לנו שעכשיו הוא רק מסתובב בלילות - אני לא יודע איך הוא הצליח לעשות את זה. ר' מוישל'ה אמר שהוא יחזור פעם אחרונה אלינו ביום רביעי בלילה ושהוא ידפוק שבע פעמים, לכבוד שבת קודש. דעו לכם שהוא יהיה הרבי שלי לעולמים. ביום רביעי בלילה לא הצלחנו להירדם, בדיוק בארבע לפנות בוקר היו שבע נקישות בדלת. אתם יודעים שרוב אנשים רק אומרים "שבת שלום" בשבת קודש אבל לא כן היה עם ר' מוישל'ה - הוא כבר הכין עצמו ל"יום שכולו שבת" - שבו אין הבדלה. פתחנו את הדלת – ור' מוישל'ה עמד שם ממש בשמחה, והוא התחיל לשיר: "גוט שבת, גוט שבת". וזהו הפעם האחרונה שראיתי אותו כי עזבנו את וינה ונסענו לאמריקה. ידעתי שיש לו שני ילדים, אבל יותר מזה לא ידעתי. תדעו שאני ואחי לא פסקנו מלשיר את הניגון, כל החבר'ה שלי שרים את זה, כל הנשים היקרות שרות את הניגון בהדלקת נרות שבת, כל הזמן. לפני כעשר שנים, הסתובבתי ברחוב בן יהודה בתל-אביב, וניגש אלי יהודי ושאל אותי: "האם אתה לא שלמה קרליבך מוינה?". עניתי לו בחיוב. הוא שאל אותי: "האם אתה זוכר את מוישל'ה?". אתם יודעים כמה אנשים בשם מוישל'ה אני מכיר? אני לא יודע למה אבל פתאום שאלתי אותי: "אתה מתכוון למוישל'ה גוט שבת?". ופתאום הרהרתי לעצמי: אולי הוא עוד חי, אולי הוא חי בבני ברק או במקום אחר כלשהו. הוא שאל אותי: "למה חשבת פתאום על מוישל'ה גוט שבת? אתה באמת רוצה לדעת מה לבסוף קרה לו?". הוא אמר לי לרדת אחריו לחוף הים. ירדנו לים בין השמשות וישבנו שם. היה ברור לי שהוא רוצה להגיד לי משהו כבד, אך הוא פתאום התחיל לבכות בדמעות שליש מעומק הלב, והתחיל לספר לי: "אתה יודע מה באמת קרה? ר' מוישל'ה השיג לעצמו ולמשפחתו דרכונים מזויפים לאנגלי'ה ומשם לארץ ישראל. הוא כבר ישב שם ברכבת היוצאת מאוסטרי'ה, בפינה ישבו אשתו ושני ילדיו, ואני ישבתי לידו. הוא לא הפסיק לרגע מלשיר. כל הזמן. אשתו התחננה בפניו: "מוישל'ה, אנא, חכה לפחות עד שנצא מאוסטריה". הרכבת התחילה לנסוע, ור' מוישל'ה אמר להם: "אני צריך להגיד "גוט שבת" פעם אחת אחרונה". וכמובן שהכל משמים. הוא פתח את החלון, והתחיל לשיר "גוט שבת". הרכבת נסעה לאט לאט, ופתאום אחד מהם הבחין בו. בפני ילדיו ואשתו ממש הכו אותו למוות. והיהודי אמר לי: "אני נשבע לך שהוא לא הפסיק מלשיר "גוט שבת" עד הרגע האחרון".

ר' מוישל'ה היה האח הצעיר של הרבי מקופיטשניץ, הדוד שלך**. מה אוכל לומר? כל החיים שלי אני שר: "גוט שבת" ו"נשמת כל חי" בניגון של ר' מוישלה. אבל זה עוד לא סוף הסיפור. לפני כמה שנים הוזמנתי להופיע לשיר בבר-מצווה במנצ'סטר באנגלי'ה. טסתי מתל-אביב ביום שישי בבוקר. תכנון הטיסה היה לטוס מתל-אביב ללונדון ומשם למנצ'סטר. בעוד שאנחנו יושבים במטוס, מודיעין לנו שיש שביתה בשדה תעופת לונדון ושנתאחר ב-14 שעות! אמרו לנו שננחת בצוריך, שוויץ. לידי ישב יהודי, ואמרתי לו שאני צריך להיות במנצ'סטר ביום ראשון בשעה שתיים בצהריים. הוא ייעץ לי לטוס לבלגי'ה וביום ראשון בבוקר יש אוני'ה מהירה שתיקח אותי בזמן למנצ'סטר. עשיתי כעצתו והגעתי לאנטוורפן. הסתובבתי בשכונת היהודים באנטוורפן ופגשתי שם מכר שהזמין אותי לאכול אצלו. בעוד שאני משוחח עמו, איש צעיר אחד עבר לידי,. ראיתי שפניו ממש פני אצילות. הוא היה נראה לי ממש מוכר, אך לא שאלתי בשמו אז לא ידעתי מאיפה. הוא ראה אותי והתלהב והזמין אותי לאכול אצלו בשבת קודש. אמרתי לו שכבר הוזמנתי אך אם אני אעשה מלווה מלכה אני אזמין אותו. שאלתי את המכר הראשון מי זה, הוא נראה מאוד מוכר לי? והוא אמר לי: "האם אתה לא יודע? הרי הוא הבן של מוישל'ה גוט שבת". פתאום נזכרתי שאביו ר' מוישל'ה אמר לי שיש לו בן בשם לייזר. כמה הוא דומה לאביו, איזה מדהים!!! כמו כל נכדי רבינו הקדוש הרבי מרוז'ין. במלווה מלכה שאלתי את לייזר, אם הוא מכיר את הניגון של אבא שלו אבל הוא היה צעיר מידי כדי לזכור. אמרתי לו: "לייזר, אתה יודע מה, ברור לי שכל השביתה באנגלי'ה היה רק כדי שאוכל להיות פה בשבת קודש. הכל היה כדי שאוכל להעביר לך את הניגון שאבא שלך השאיר בשבילך, ונעבך, לא היה לו הזדמנות ללמד אותך". לימדתי אותו את הניגון ודעו לכם, כל החדר שמה התמלא דמעות. תארו לעצמכם איזה משמעות זה בשביל לייזר, איזה זכות זה להעביר לו את מה שאבא שלו השאיר בשבילו!! באותה שבת באנטוורפן התפללתי בבית המדרש, ואולי חלקכם יודעים, שכולנו נזכה להיות בדרגה כזו, אני ממש משוגע על ספרים, ב"ה יש לי הרבה ספרים, ובכל מקום שאני מסתובב אני תמיד מסתכל – אולי יש שם ספרים שעדיין אין לי. הסתובבתי שמה בבית המדרש, יש שם מאות ספרים, ופתאום ראיתי ספר שאף פעם לא ראיתי. אני בטוח שחלקכם למדנים מאוד גדולים, אז בטח ידוע לכם שיש חלק אחד בתלמוד - דיני טהרות, שמעט מאוד אנשים בקיאים בהם. אני מסתכל בספר ורואה שהמחבר שואל בו שאלה אחת על דיני טהרות ועונה מאה עשרים ושש תשובות! זה לא יאמן! והם לא רק תשובות קטנות, אלא שכל תשובה היא ממש מערכה בפני עצמה. מאה עשרים ושש מערכות על דיני טהרות. היהודי בטח היה גאון וגדול עצום!!! אבל כשאני מסתכל על שם המחבר אני רואה שאפילו לא שמעתי עליו. באותו זמן שאני מעיין בספר, מישהו ניגש אלי ואמר לי: "אתה רואה את הספר הזה? אני הדפסתי אותו ודודי הקדוש חיבר אותו. הדוד שלי אפילו לא היה רב אלא הוא היה בין העשירים הגדולים בעיר קראקא. יהודי חסיד אמיתי, יהודי עמוק. הוא היה עשיר מופלג, מיליונר, וביתו היה פתוח לרבים, לאכילה, שינה, ומגורים, יומם ולילה. האמת היא שהוא רק עבד שעתיים ביום ושאר היום עסק בלימוד תורה". וזה הסיפור שבו רציתי לשתף אתכם, תיקחו את הסיפורים האלה יחד אתכם – הסיפור של "מוישל'ה גוט שבת" הוא סיפור בשביל כל היהודים וגם הסיפור הזה הוא סיפור על צוואה אחרונה של אחד מששת המליונים. וכך הוא התחיל לספר לי: "במשפחה של אבא שלי היו שמונה אחים, כולל דודי, ולקראת סוף המלחמה רק אני ודודי נותרנו בחיים - אף אחד לא שרד. לילה אחד - "והיה לעת ערב יהיה אור" - פגשתי את דודי באחד מצריפי באושוויץ. כמה שמחנו למצוא אחד את השני! ומאז היינו יחד כמה חודשים. ואז לילה אחד - זה היה כמו יום הכיפורים ותשעה באב וליל הסדר - כשהכל טוב ועצוב כאחד - דודי העיר אותי באמצע הלילה. וכך הוא אמר לי: "אתה היחיד ששרד מכל המשפחה, ואני יודע שמחר יקראו בשמי להצטרף לגנזי מרומים". גוואלד - שכולנו נחי'ה עד מאה ועשרים. "מכיוון שאתה האחרון, הנני מוסר לך בזה את הצוואה האחרונה שלי. זהו לא הזמן לגאווה, אז תאמין לי שאני מספר לך אמת. דע לך שאני יודע את כל התלמוד עם רש"י ותוספות בעל פה, אני כאן באושוויץ כבר ארבע שנים אך לא פסקתי מללמוד אפילו רגע אחד. כבר הספקתי לסיים ש"ס כמה פעמים ואני עוד לומד יומם ולילה. היום אני מתחיל מסכת מועד קטן - ואני יודע שכאשר ידחפו אותי מחר לתאי הגזים אני אהיה באמצע דף ז'. וזאת הצוואה האחרונה שלי - שאם הקב"ה מברך אותך להצליח לשרוד - אני מתחנן בפניך שתסיים את המסכת בשבילי".

  • "...תנו לי את הזכות להעביר לכם עוד צוואה אחת מששת המיליונים. זה גדול ונשגב. אולי חלקכם יודעים שדודי הקדוש - ר' יוסף קרליבך הי"ד - היה הרב הראשי האחרון בגרמניה. היו לו שלושה עשר דרכונים ממדינות שונות כדי לצאת מגרמניה, אך הוא אמר שכל עוד יישאר יהודי אחד בגרמניה הוא לא מוכן לעזוב. ובאופן ניסי נתנו לו שעה אחת בשבוע להעביר ברדיו הגרמני מסר לעם היהודי. זה לא יאמן.
בכל יום ראשון במשך שעה, הוא ממש עודד את אחינו בני ישראל ונתן להם כח. אני יודע שאשתו התחננה בפניו: "תרחם על עצמך, יש לך תשעה ילדים", אבל בכל יום ראשון הוא אמר ליהודים: "כי לא לנצח ייטוש ה' - זה לא לנצח, תחזיקו מעמד". אני יודע שהוא ממש נתן עידוד וחיזוק למאות יהודים לא להתאבד. והייתה לו נשיאת חן כל כך נשגבה שאפילו הם היו מצדיעים לו כאשר הוא היה הולך ברחוב. זה לא יאמן.
כבר הגיע שנת 1944 הם כבר מפסידים במלחמה. יום אחד הם הגיעו לדודי עם פיסת נייר - מסודרים כרגיל, ואמרו לו: "אנו מצווים עליך שתכתוב לנו שלושה שמות של יהודים שמתחבאים". הוא אמר להם: "מה אני רבה של העיר, יכתוב לכם שמות של יהודים?" הם אמרו לו: "זהו צו, עליך להחזיר את זה עד מחר בתשע בבוקר". למחרת הם חזרו בתשע וגוואלד, "עך אלה אני בוכיה", הוא רשם בתפק את שמו ושם אשתו ואת שמות תשעת ילדיו. תדעו שמי שעצר אותו ודחף אותו לרכבת, לפני שהדלתות נסגרו, אמר לדודי" "אתה יודע כמה יהודים כבר דחפתי לתוך הרכבות? לפחות כמה אלפים. אף פעם לא בכיתי כאשר דחפתי יהודי לתוך הרכבת. אך איתך אני לא יכול להתאפק מלבכות".
וסיפרתי את זה לכמה מכם, תעבירו את הסיפור הזה הלאה לדורות הבאים. לפני כחמש או שש שנים הופעתי בסטוקהולם וקיבלתי פתק באמצע ההופעה שמישהו חייב לדבר איתי לאחר ההופעה. אחרי ההופעה הוא ניגש אלי ואמר לי כך: "אני כבר מחכה לפגוש אותך מספר שנים. כי אני הייתי עם הדוד שלך יחד במחנה ההשמדה בריגה. כשהדוד שלך הגיע, הוא רומם את רוחם של כל היהודים במחנה. הוא הרים אותנו מעלה מעלה. פתאום, כאשרבעטו בנו, כשהיכו וקללו אותנו, זה כבר לא הפריע לנו. הוא נתן לנו כל כך הרבה כח פנימי, כל כך הרבה גאווה. ראיתי במו עיני איך פעם אחת הכו יהודי אחד ועבר לידו עוד יהודי ואמר לו: " אל תשכח את מה שהרב קרליבך אמר לך" - והיהודי המוכה ממש התרומם מעל ומעבר לעולם הזה.
אמנם אחרי שהדוד שלך היה שם כמה חודשים, הם ראו שהוא מעודד יותר מידי את רוחם של היהודים שם. יום אחד, נעבך לקחו אותו... גוואלד. דע לך שהדוד הקדוש שלך היה מעביר לנו שיעור בליל שבת, מאוחר בלילה, אחרי שהיינו מסיימים את עבודת הכפייה".
לצערינו התורות האלה לא רשומות לנו בעולם הזה אבל אני בטוח שהם רשומות באותיות אש בשמים. והייתי רוצה יום אחד להחזיק את הספר הזה בידי. אבל כך דודי הקדוש אמר להם בליל שבת נחמו: "יהודים יקרים, דעו לכם שאחרי שכל זה ייגמר, ואני מברך את כולנו שנצליח לעבור את זה, יהיה ממש פשט חדש לכל התורה כולה. לכל מילה בתורה תהיה משמעות הרבה יותר עמוקה. ממש יותר עמוקה. עד היום הבנו שכאשר הנביא אמר: "נחמו נחמו עמי" הוא התכוון שהקב"ה אמר לו: "לך לעמי ישראל ותנחם אותם". אבל כאשר כל זה יסתיים, יהיה פשט חדש לגמרי. כתוב: "נחמו נחמו עמי" - הקב"ה יתחנן בפני כל יהודי, הקב"ה מתחנן מכל אחד ממנו: "אנא תנחמו אותי!".
הדבר תורה הזה הוא לא מהעולם הזה. זה לא יאמן. אני רק רוצה לברך אותי ואתכם חברים, שנזכה לסיים את כל המסכתות הקדושות שהקדושים לא הספיקו לגמור. שנזכה לכתוב את הספרים שלא היה להם זמן לכתוב. ויותר מכל, שאתם ואני נזכה שהחיים שלנו יהיו ממש קדושים, שכל אחד מאתנו ממש יהיה נחמה להקב"ה, נחמה חי'ה."

להשליםעריכה

אני חייב להגיד לכם עוד משהו חשוב. אתם יודעים, כאשר אנחנו בוכים על ששת המיליונים, לצערינו זה עוד לא הסתיים. בכל שנה עדיין נהרגים יהודים בתל אביב ובירושלים, זה לא דבר חדש, זה עדיין אושוויץ. זה עדיין אושוויץ ועוד יותר. כשנכנסתי לפה מישהו אמר לי שיהודי קדוש נדקר הערב למוות בתל אביב. עכשיו אנחנו בשישה מליון ואחד. "מאה פעמים ואחד" ואתם יודעים מה אני מתכוון "ששה מליון ואחד"? הם לא נלחמים בישראל, הם נלחמים באחד, נלחמים באחד ומיוחד שמו. אתם יודעים מי אנחנו חברים? אנחנו לא סתם אומה, עוד אומה אחת. אנחנו אחד. ואולי יום אחד העולם ילמד מאיתנו איך להיות אחד.

אך לפעמים אנחנו מסתכלים על העולם וחושבים שאין סיכוי. אבל יהודי לא מתייאש וכמובן שהקב"ה לא מתייאש. לכן לפעמים אתה מסתכל על העולם ואתה רוצה להתייאש ואז ברגע האחרון לפני הייאוש, הקב"ה מברך אתכם ואותי ואנחנו פוגשים כמה אנשים יפים. רואים שזה לא נכון, יש תקווה. יש תקווה, אבל זה ממש תלוי בנו חברים. אנחנו רופאי העולם, אתם לא המטופלים, אתם הרופאים.

פעם שאלו אותי בראיון לטלוויזיה הגרמנית מהי התגובה שלי למלחמה אמרתי להם: "שנאה היא מחלה ,אני יהודי , אני רופא. אתם חושבים שאני אטפל בחולים על ידי זה שאחלה בעצמי ? אני לא רוצה להיות חולה. זה נכון שאני שונא את הרע אבל זה לא אומר שאני שונא את העולם. "אוהבי ה' שנאו רע" צריך לשנוא את הרע מכל הלב אבל לשנוא אנשים? ח"ו . רק צריך לתקן אותם".

אני מברך אתכם ואותי שיהיה לנו הכח להמשיך את מה שששת המיליונים התחילו, ועל מה שהם מתפללים כל הזמן. גוואלד, כמה שערי השמים פתוחים. כמה ששת המיליונים פתחו שערי שמים! הם עומדים ומחזיקים את שערי השמים שאף אחד לא יסגור אותם. אם שערי שמים נפתחו, זה היה מששת המיליונים. הם עודם שם ליד השערים. גם בשערי הדמעות, הגבאים של הקב"ה בשערי הדמעות הם ששת המיליונים.

"מזמור שיר ליום השבת" - כל העולם כולו מחכה לשיר שיר של "יום שכולו שבת". שכולנו נזכה להגיע ליום שכולו שבת. אנחנו צריכים להתפלל ממש חזק על עם ישראל בארץ ישראל - צריכים כל כך הרבה תפילה, לילדים שלנו ולכל עם ישראל, שהקב"ה ירחם עלינו, היו לנו מספיק צרות! "שומר ישראל שמור שארית ישראל".

"ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך. מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון . תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ונצח נצחים. ועיננו תראינה מלכותך כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקיך".

העולם מלא מוזיקה... הדים... לחישות... ושתיקה. העולם מלא שירה השוברת את הלב ומרוממת. העולם מלא קולות של דמעות וחיוכים, של צחוק ושמחה, שנאה ומלחמה. הדים של גן עדן וגיהינום. של אתמול ושל מחר. לחיות של נשמות ומלאכים. של גשם וטל.

העולם מלא שתיקה של תפילות שלא נענו, של בדידות. העולם מלא קריאות... אחד ואחד שווה שתיים. ושל לחישות... אחד ואחד שווה אחד. ושל שתיקה... אחד הוא אחד. השתיקה של השתיקה, גילוי כבודו של הקב"ה.

מעולם לא ישבתי להלחין ניגון. ניגונים באו אלי ברגעים מיוחדים. כאשר שמעתי את הניגון של גן-עדן או את הקולות של גיהינום. או כאשר הרגשתי את השתיקה העמוקה. כאשר ליבי היה שבור. או כשנשמתי התרוממה.

נשארה זעקת מלחמה. שמים וארץ עודם מזדעזעים לקול שש מליון מיתרים קרועים. אך לחישה קטנה יורדת לנו מהכותל הקדוש והאנשים הטובים של העולם שרים ניגון של אהבה ושלום. אני מקווה ידידי שתמשיכו לשיר את המנגינות האלו עד שקולנו יהיה עדין מספיק כדי לשמוע את מלאכי השרת שרים איתנו.

יש דמעה בכל ניגון. אל תנגבו אותה, היא מתנה ממני אליכם. יש ריקוד בכל תו. ריקדו איתו עד שנרקוד כולנו יחד ברחובות ירושלים.

המברך אתכם בהכי טוב, שלמה.